כל כך אבודה.
אני נוסעת באוטובוס,הכל עובר מהר מממול,
ולאט לאט נהייה יותר ויותר קר.
ראשי חצי מחוץ לחלון, וריח של וודקה חזק נמש לאורך הנסיעה.
ורק מהריח אני כבר שיכורה.
שיכורה ודומעת.


דקה לפני שעליתי על האוטובוס ישבתי על הספסל, והחתלתול הזה
שראיתי אתמול כמעט ומת, התהלך לי בין הרגליים, מחפש על מה
להתגרגר.
שלחתי ידיים, וליטפתי את גופו הצנום והרך למגע.
הרמתי אותו לאט כאילו הוא תינוק שרק כרגע נולד,שלא יישבר,
ושמתי אותו עליי.
כל כך רציתי אותו,רציתי להביא אותו הבייתה.
שיהייה שלי.


ועכשיו אני רושמת, על מה שעבר עליי לפני כמה רגעים.
וכן, בכיתי. הרוח מתיזה עליי דמעות של צער.
כי פעם, כשהייתי עוברת על יד חתול רחוב או כלב פצוע היה כואב
לי, ממש.
רציתי אז לטפל בהם,לעשות להם טוב, לאסוף את כולם אצלי.
ועכשיו...כמעט הכל שגרה. חתול דרוס,כלב צנום,יתוש מרוסס...
וזה מהפרטים הכי קטנים.ולי כבר לא אכפת.
היום הבנתי שאיבדתי את הרגש ובשני דמעות שונות הוא חזר
אליי...


בדרך הביתה ראיתי המון חתולים.כאילו לעשות לי רע על הלב,על שלא
לקחתי את אותו חתלתול קטן ושלא גידלתי אותו כאילו הוא תמיד היה
שלי.
ולמעלה מביט ירח לבן בוהק,שמחייך, ואת זה אני לא הוזה.
אלוקים שלוח לי מסרים שאני קולטת ועליהן אני מצטערת.

כל כך רחוקה.
עמוק בתוך הרוח והריח של הוודקה אני נושמת את עצמי,וחשה רק
אויר.
אני נוסעת באוטובוס,הכל טס מולי מהר,
ומבפנים נהייה קצת חם.
העיניים שלי חצי דומעות מהרוח שבאה מהחלון
ומחשבות שלי רצות כל הזמן בנסיעה
ורק מהמחשבות-אני טיפשה.

מחר אני אלך לשם שוב.ואתן לו קצת חלב עם לחם בקערה.
ואלטף אותו שוב ושוב ושוב.
אותו אני לא אוכל לקחת הבייתה,לפחות לא עכשיו.גם אם אני ממש
רוצה ורע לי.
אבל אני אטפל בו וארגיש כאילו הוא רק שלי.
ואדע שאותו חתלתול קטן,החזיר לי רגש עצום...