אפילו על הנייר אתה כבר לא אבא שלי...

מביטה עליה, הוא מניף אותה למעלה, מחזיק אותה חזק.
היא צוחקת מאושרת, לא יודעת כאב, עצב, אכזבה, חרדת נטישה.
רק אהבה.

מביטה עליה, מחייכת לעצמי ועצובה בפנים.
לא זוכרת אהבה, חיבוק או נשיקה.
דברים טובים, אולי היו.
דברים רעים זה כל מה שנשאר.

מדברת עם עצמי, מחפשת תירוצים ונזכרת בשיכור שראיתי לפני כמה
שנים, הוא קפא למוות, נמצא שרוע על הדשא ורק כמה ימים לפני
עבר ליד המכונית וביקש שקל.

זה קורה לי בתקופות, אני חושבת עליך.
אתה גורם לי לבכות, לכאוב, עולמי מתרסק עלי כל פעם מחדש ואין
דבר שאני יכולה לשנות.
אתה זוכר?
אותי...
אהבת פעם?
אותי...
כשהייתי קטנה הייתי מדמיינת אותך בא אלי לבוש חליפה, נראה
מהודר, נראה כמו אבא של מישהו...
לא שלי.
ואני הייתי אומרת לך ללכת, דוחפת אותך ממני ובלב מחפשת קרבה.
אתה היית בוכה...
כמו שאני בוכה.
עכשיו.

אומרים שזה בריא לבכות, להוציא הכל החוצה, אחרי זה מרגישים
הקלה.
אז למה אני מרגישה ריקה?

ניהלתי איתך הרבה דיאלוגים במשך השנים.
בראשי אמרתי לך הרבה דברים, אתה בכית, התחננת, ואני בשלי
מרחיקה אותך ממני.
תמימות.

קראתי בעיתון סיפור: בחור תובע את אביו על עוגמת נפש ומזונות.
האב עזב, בחור נשאר לבד, כסף.
אותך לא אוכל לתבוע.
וויתרת עלי, כל קשר שאי פעם היה בנינו, זרקת הכל לפח דרך
חתימה, פיסת נייר אחת.
אתה ואני, הקשר ביננו כבר לא קיים.
אפילו על הנייר אתה כבר לא אבא שלי.
אז למה אצלי הכל הפוך?
השנים עוברות ואני עדיין מחכה
לך.

מסתכלת במראה ורואה אותך.
מסתכלת אל תוכי ומרגישה אותך, את הכאב, הריקנות, הכעס.
היית אמור לאהוב ולהגן.
בחרת להתעלם.

לשכוח?
אי אפשר.
אני לא כמוך, לא יכולה לבטל רגשות ואנשים דרך פיסת נייר.