"הכנתי לך הפתעה"-לחשתי לדנה , חברתי. "לא שכחת? איזה חמוד."
-ענתה לי בהפתעה מוגזמת. " לא שכחתי מה?" שאלתי , מפני שלא
הייתי סגור למה היא מתכוונת. " מה זאת אומרת מה? מחר אנחנו שנה
ביחד " - לפי פרצופה המחמיץ  , היא התחילה להבין שאנחנו לא
מדברים על אותו דבר.  " ודאי שאני זוכר" - ניסיתי לצאת מזה
בשלום. ללא הצלחה רבה, בעוד שפרצופה עדיין מקיז בי מבטי אכזבה
, המשכתי - " זאת בדיוק ההפתעה שלי. תנחשי מה אנחנו עושים מחר"
. למרות שלא האמינה לשמץ מדבריי , עשתה לי ג'סטה והחליטה
להשתתף במשחק. " אנחנו הולכים לארוחה רומנטית ב"טאי צ'י"
,היפנית החדשה באבן גבירול? " - שאלה,  וריר נוזל מהצד השמאלי
של הפה לכיוון הסנטר.  "לא" - עניתי בפשטות ,ולאט התחלתי להבין
שאני מסתבך במשחקון שלי. " נוסעים לטיול עם הג'יפ של אבא שלך
לתבור ועושים אהבה כל הלילה" - הפעם תשוקה קרנה מעיניה ולשונה
שיחק ברכות על שפתיה. " רעיון מצויין , איך לא חשבתי עליו לבד,
אבל בקשר לג'יפ ,את יודעת." - לחשתי בקול מחורמן. רגזתי על כך
שדרשה את הג'יפ של אבא , כשידעה שאני לא מדבר איתו כבר
חודשיים. " טוב, אני לא יודעת " - ויתרה על הנסיון השלישי
במשחק הניחושים שלנו. "עצמי את העיניים, ואל תפתחי עד שאגיד
לך"- ניסיתי לעלות את רמת הציפיות והמתח. הוצאתי אותם מהכיס
,הנחתי על השולחן וביקשתי ממנה לפתוח עיניים. כמו בסרטים גם
אני אמרתי- "I HAVE TO TICKETS TO." - והמתנתי לראות עם יש לה
מושג לרצוני ממנה. לאחר מאמצים רבים , כשאני כמעט ורואה את
מחשבותיה מתרוצצות בראשה היא שאלה בפשטות - "מה זה? ". מצביעה
על הכרטיסים על השולחן. "שני כרטיסים לדרבי של מחר" - כולי מלא
התלהבות ,מחכה לתגובה זהה ממנה. משום מה שום הבעת התלהבות לא
עלתה על פניה. "את לא מבינה, משחק העונה, מכבי נגד הפועל,
בניון נגד בן-שמעון!! "- עדיין לא מוותר למרות שאפסו סיכויי
להסכמתה. " נראה לך שבחגיגות שנה לחברות אתה לוקח אותי למשחק
כדור-סל?!?!" - טון של זלזול וכעס מעורבב בקולה. "משחק
כדור-רגל"- תיקנתי - " וחוץ מזה ג'ובאני רוסו משחק שם - החתיך
שאת אוהבת".
"אז תזמין אותי לתצוגת אופנה ,כשהוא מופיע לא למשחק כדור-יד."
- כעס מתגבר בתוכה וכמו כן האכזבה. "כדור-רגל "- תיקנתי בנסיון
אחרון לצאת מהסבך.

למחרת , אצטדיון קרית אליעזר, יציע ג' , בין כל האוהדים
השרופים, אני ודנה יושבים. הרבה כסף ,הרבה ארוחות ב"טאי צ'י"
והרבה זיונים על התבור  עלה לי המשחק הזה. הגרעינים על הכסא
שלה לא הוסיפו לאווירה. " תתעלמי מהקללות ,מהצעקות , מהמכות
ומקליפות הגרעינים שיזרקו על השיער " - ניסיתי להכינה מראש לכל
דבר ומצב. פרצוף זועם שלה מזכיר לי שהיא לא אמורה להיות פה.
עם תחילת המשחק ,תחילת השאלות. "למה הם רצים אחרי כדור?", מה
המטרה בכלל?" , " אמא של השופט באמת זונה? " , " השחור ההוא
מהשורה הראשונה מדבר עברית? " , " לא אמורה להיות בריכה בכדור
מים?? " . "כדור-רגל " - תיקנתי אותה . הצטערתי על כל רגע שהיא
פה. מה רע בסקס בתבור. ככל שהמשחק התקדם  בראש שלי התגבשה דעה
על חברת הנשים - הן תבינה במשחקי כדור בערך כמו שלי יהיו כאבי
מחזור. כנראה שיש עולמות שאסור להפגיש ביניהם. בנות וכדור-רגל
הוא אחד מהם. מיואש מהקבוצה ומדנה החזרתי מבט למשחק. בדקה ה-
75 היה גול מנבדל ברור. " אופסייד" -צעקו 7 אלף איש על השופט .
רק דנה התחילה לבכות. "תגיד להם שיפסיקו לצעוק לי באוזן" -
התחננה. בכיינית ,חשבתי לעצמי. עוד לפני שהפסיקה לבכות, כאילו
במכוון,  השמן שעמד מאחורינו, זה שזרק לדנה קליפות גרעינים
לתוך החולצה צעק במבטא מרוקאי כבד -"שופט, יא בן-זונה שחור".
מה שמאוד הפליא אותי מפני שהוא היה שחור הרבה יותר. בדקה ה- 82
הגיע האולטימטום. אני ציפיתי שיגיע מהר יותר . "או שאנחנו
הולכים עכשיו, או שאתה יכול להגיד לי שלום לתמיד" - הביטה בי
במבט של כלבלב המנסה להוציא ממני רחמים . " החזקת 82 דקות ,
בואי נשאר לסוף" - לא ויתרתי, 1:1 במגרש וסוף סוף אנחנו
תוקפים.
"אני הולכת, החלטה שלך " - אמרה והתחילה יורדת לכיוון היציאה.

חישוב מהיר בין החברה, שאיתה אני ביחד שנה, לבין הקבוצה, שאותה
אני אוהב כבר 15 שנה בחרתי בקבוצה. דנה מסתובבת ושולחת בי מבט
אחרון , רואה שאיני בא אחריה ומתחילה שוב לבכות. בכיינית אני
חוזר ואומר, הפעם בקול רם.
בסוף המשחק אנחנו מפסידים 1:2 . אני מתקשר לדנה, אולי בכל זאת
אפשר להציל את הנסיעה לתבור. היא טורקת לי בפרצוף. בניסיון
נואש אחרון אני מתקשר לבן-שמעון אולי הוא רוצה לעשות אהבה
בתבור, הרי גם הוא מבואס מההפסד.