[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







בועז רימר
/
ריבית דריבית

רעדו לי הידיים, וכתבתי 50 על הצ'ק. השארתי את לפקודת ריק. לא
יצאו לי מספרים כאלה יפים מאז כיתה א'. העשירי לרביעי אלף תשע
מאות תשעים ושש. האפס הייתה מעוגלת למשעי. הרגשתי נורא דרמתי
ומעושה כשזה קרה, ולא נתתי לצ'ק לעזוב לי את היד. לא הייתה לי
אף פעם תחושה כזאת. זה לא היה משהו רצוני, שנים שזה לא קורה
לי. אני נוקט בפעולה בצורה רפלקסיבית לגמרי. אחרי זה כמובן
שנהייתי רפלקסיבי, בצורה מראתית, הבנתי את מה שאני עושה, לא
נותן ליד להיפתח. מיד כשהבנתי, עזבתי אותה. הלכתי אחריה לחדר
כניסה, ממש אחריה, צעדי תאמו את שלה. אני לא חושב שהיא הייתה
בכלל מודעת לזה שאני הולך אחריה בדיוק. צעד שלה מתואם עם צעד
שלי. הרגשתי את הכאב שלפני הקבלה. הוא היה עצום. ישי קרא בשם
שלי, חשבתי שזה טלפון, אז אמרתי לו שידבר איתי אח"כ, נכנסתי
לחדר, סגרתי את הדלת. התנפלתי על הכרית, ובכיתי כמו שהייתי
בוכה כשהייתי בן 12, על כמה שהעולם מתאכזר אלי. ואז התחלתי
להרגיש את זה. אני זוכר, שרק היינו בתהליכי הפרדות, ניסיתי
להסביר לה על מעגל אנרגיה, שאני מרגיש שיש בנינו. בראש דמיינתי
את זה כמו החבלים הזוהרים שיש לוונדר-וומן. לא כמו אלה
בטלוויזיה, שהם חבלים רגילים צבועים בזהב, אני מתכוון לאלה
בקומיקס, שהם ממש היו עשויים מאור. החבלים האלה זרמו בנינו.
היא לא הבינה מה שניסיתי להגיד לה. או שהיא התכוונה שהיא בכלל
לא מבינה אותי, אבל ככה זה, אני מניח, הן לא תמיד מבינות
אותך.
ידי נסגרו על הכרית, אני לא יודע איך הגוף שלי ידע להכין את
עצמו לזה, אבל כשזה בא, זה היה ממש חזק, כמו איזה תמונה, אני
לא זוכר של מי, אולי אפילו בסברמן של אורי פינק, דמות מעופפת
באוויר, נהיית זאפפט על ידי איזה קרן אנרגיה שמכה מהשמיים. זה
כאב רק בשנייה הראשונה, נפתחו לי איזה רספטורים, והרגשתי מתמלא
באיזה אנרגיה. ממש התמלאות מוחשית. זה היה כמו הפקדה בבנק,
שחזרה אלי, מוכפלת, ריבית דריבית. הרגשתי כמו בן-אדם חדש.
משופר אפילו. כאילו כמו כל מיני חלקים רדומים שלי התעוררו.
זינקתי מהמיטה.



כתבתי את השורות למעלה לפני כמעט שלוש שנים, הייתי נורא מסטול,
מפליא שזה בכלל קוהרנטי. הייתי חייב לה 50 שקל. אני אפילו לא
זוכר על מה. איזה בן אדם חדש ואיזה בטיח. זה כל כך כאב לי,
שכשאני נזכר בה משהו בי עדיין בוכה. לא בגללה, בגללי.
הסיבה שייחסתי כל כך חשיבות לחמישים שקל האלה, הייתה שזה בדיוק
המחיר שעלתה הזונה שהזדיינתי איתה כשהייתי בן 19. ראיתי את
הדמיון אז, ואני רואה אותו עכשיו. עשרה חודשים של שכרון חושים.
זה יותר מדי. הזונה הנפלאה שלי? זה כל מה שהיה בנינו? בטוח שזה
לא מה שאמרתי לעצמי, אבל שני אנשים שכל מה שיש להם משותף זה רק
זיונים, לא נשמע כמו מערכת היחסים האידיאלית. יש מערכת יחסים
אידיאלית? בטוח שאם עכשיו הייתי פוגש אותה לראשונה, לא היה
יכול להיות בנינו יותר מזיונים, אם בכלל. אבל לפחות לא הייתי
משלה את עצמי, או אותה. באמת שהייתי מאוהב, אני לא יודע אם בה,
או ברעיון שלה, כוסית שנורא אוהבת להזדיין איתי, וזה היה נפלא.
זאת אהבה? איפה כל התקשורת, ההדדיות, ההבנה? איך זה שעדיין אני
חושב שהדבר הכי יפה שראיתי מעודי היה התחת היפיפה שלה מתקרב
לפנים שלי?
לפי שער הדולר 50 שקל של אז הם איזה 100 היום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חומה!


-מערב גרמניה
למזרח גרמניה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/11/98 3:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
בועז רימר

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה