נמאס לי מלומר שנמאס לי מזה שנמאס לי.
אני לא יודעת מי אני, לא יודעת מה אני רוצה. אין בי שאיפות.
אין תקוות. החלומות לי מתנדנדים בין פנטזיות רחוקות למציאות
עתידית (ייתכן שזו התקווה האחרונה שלי). זה לא שאני מדוכאת.
להיפך, נדמה לי. אני פשוט כאן ועכשיו, מחר יכול לא לקרות, מחר
גם יכול לחזור על עצמו יותר מדיי פעמים.

בוקר=בי"ס.
צהריים=שקט.
ערב=טלויזיה.
לילה=שיחות טלפון.
אלו הם חיי.

הייתי רוצה שחיי יראו ככה:
בוקר=שקט.
צהריים=שקט.
ערב=אנשים.
לילה=אהבה.

פעם הם נראו ככה:
בוקר=דיכאון.
צהריים=דיכאון.
ערב=טלויזיה.
לילה=בדידות.
אז אמרתי שהמצב יכול רק להשתפר. וצדקתי. עכשיו הכל יכול גם
להתדרדר. אמצע זה מקום מסוכן לעמוד בו.

אומרים לי שאני יפה=משקרים
אומרים לי שאני מוכשרת=מתחנפים
אומרים לי שאני מיוחדת=משתגעים
אומרים לי שאני מוזרה=צודקים.

מה לעזאזל אני רוצה ממכם? מה אני רוצה ממני? מהחיים?