יום אחד, הוא פשוט נעלם, לא נעים להגיד, אבל היא פשוט לא שמה
לב, קמה בבוקר מוקדם, הלבישה את הילדים, לקחה אותם לגן, כשחזרה
הביתה, הרגישה שמשהו מוזר בבית. הסלון נשאר מסודר, השרותים
נקיים, האסלה במקום. הוא לא הגיע אתמול, הוא לא ישן בבית, היא
אפילו לא שמה לב, נשארה קפואה במקומה. התקשרה ביד רועדת לנייד
שלו, הנייד סגור. הסתכלה אל הרחוב. אין אוטו. התקשרה לשותף
שלו. לא, הוא לא ידע מאומה, השותף דאג. התקשרה לעבודה שלה,
הודיעה שתאחר. הזמינה מונית, למשטרה, מהר. הגיעה חסרת נשימה,
ישבה וסיפרה, איך בעלה לא הגיע הביתה. שכחה תמונה. סיפרה עליו,
בעל טוב, כלומר בסדר, אין בעיות, מביא משכורת, יש להם בית,
אוטו, שני ילדים. לשוטרים לא היה אפילו קצה חוט. הם הודו
בפניה, שהטוב ביותר שתיקח בלש פרטי, נתנו לה כרטיס ביקור, של
חבר שלהם, שפרש. זה בסדר, עודדו אותה, הוא יחזור, בעלים תמיד
חוזרים. חזרה הביתה, לבית ריק. התקשרה למשפחה, לחברים. איך היא
תתפקד עכשיו?. הבלש הגיע תוך חצי שעה, נכנס בנימוס לבית, הציג
את עצמו, גבוה, נאה. התיישבו, שתה קפה, ושאל שאלות, התנצל, ככה
פתאום, לחדור לפרטיות שלה, אבל אין ברירה. היא סיפרה, המומה,
הם התחתנו כשהיתה בת 25, היום היא בת 30, שני ילדים, הוא מתווך
דירות, והיא פקידה, הוא מביא משכורת, פעם יותר טוב, פעם העסקים
חלשים, בא מאוחר, מבלה עם חברים, מתיישב לראות טלויזיה, וזהו.
הבלש היה נבוך, אבל שאל בעדינות מה מצב היחסים בינהם, היא
הודתה שהיתה רוצה קצת יותר יחס, אבל אסור להתלונן, הוא לא
מרביץ, לא משתכר. בעל טוב. הבלש, התבונן בארון שלו, ולא מצא
דבר מעורר חשד.

עבר יום, עברו יומיים, ואין זכר לאיש, היא חזרה לעבודה, היא
זקוקה למשכורת, וגם המחשבות לא הניחו לה. הבלש חזר, סיפר לה
שעד עכשיו אין התפתחות, ושאל האם תסכים לפתוח את החפצים
האישיים של בעלה בעבודה. כן, ענתה מגמגמת, אם זה יועיל. הלכו
ביחד, בנוכחות השותף. על השולחן, לא מצאו שום דבר מחשיד.
במגירה העליונה, היה מפתח, שהוביל למגירה האמצעית. פתחה את
המגירה, והתבוננה בה. הבלש עזר לה להוציא בזהירות קלסרים. קלסר
אחד, הכיל פנקס רשימות. רשימה ארוכה של נשים, בכל רחבי העיר.
עם טלפונים. קלסר שני הכיל רישומים של עיסקאות, סכומי כסף,
בשקלים, בדולרים. מספרי חשבון. קלסר נוסף הכיל פנקסי צ'קים על
שמו, וכסף מזומן. היא נדהמה. גם הם. לא דיברו. היה שם מספיק
חומר לתעסוקה במשרה מלאה. היא חשבה לעצמה שאולי כך היא תוכל
לשלם לבלש על עבודתו, אבל מה הולך פה, מה בעלה הסתיר ממנה כל
השנים?.

הבלש חזר אחרי יום וחצי של עבודה, הוא חרש את העיר בעקבות
הרמזים, מסתבר שבעלה היה איש עסוק. נשים, עסקים, לא היה דבר
שהוא לא נגע בו, אבל הבלש ציין דבר מה שהיה בעיניו מוזר: "אני
מצטער להגיד לך, שמכל האנשים שפגשתי עד עכשיו, לא היה אפילו
אחד, שאמר על בעלך משהו טוב".

ובאמת, הבלש צדק, היא לא רצתה לחשוב על זה, אבל בעלה היה קר.
אמנם לא פגע בה פיזית, אבל לא דיבר, לא חייך, לא נישק, לא
חיבק, לא אותה ולא את הילדים, היה נכנס למיטה לאחר שכבר נרדמה,
כדי לא להתעסק בכל החיזור המיותר. היא סיפרה לבלש בנשימה אחת,
והבלש הקשיב, התבונן לתוך עיניה, פעם ראשונה, שמישהו הקשיב.

אחרי שהלך, התבוננה במראה. היא לא נראית בת שלושים, חשבה.
"אפילו סבתא שלי נראית יותר טוב", הרהרה. החליטה לקחת את עצמה
בידיים. לצבוע את השער, להתאפר. יש מקום לשינוי.

יש לה מזל גדול שאת רוב המשכנתא הם כבר שילמו, ומה שנשאר לשלם,
היא אפילו תשלם לבד. אמא שלו וכל המשפחה באו לבקר בשבת. לראות
איך היא מסתדרת. כשכבר היו בפתח לצאת, והיא חשבה לעצמה שזה
נגמר, הסתובבה האמא שלו אליה ואמרה: "איך שאת נראית, לא פלא
שהוא ברח". היא סגרה את הדלת, וחשבה איך פעם היתה מבזבזת את
הכוחות שלה, בלבכות, אבל היא נשמה נשימה גדולה. ופתאום דפיקות
בדלת, הבלש הגיע, היא אפילו שמחה. הילדים באו לראות את האיש.
והוא בשקט, לקח שני כוסות של פלסטיק מהמטבח, מילא אותם בבמבה,
והושיב אותם בסלון. היא חייכה לעצמה, אפילו בעלה, האבא של
הילדים שלה, לא עשה כזה דבר אף-פעם.
הבלש סיפר לה על חשבון בנק שהוא גילה, רק על שמו של בעלה, סכום
יפה, יכול לפרנס אותה. סיפר לה כבדרך אגב שהוא גרוש, והפרידה
מאשתו גרמה לו מפח נפש כה גדול, שהוא עזב את המשטרה, ובנשימה
אחת, החמיא לה, על השער, והאיפור...

כשהלך הבלש, היא הרגישה אדם אחר, צעירה יותר, שונה. היא סיכמה
את המצב, וראתה שהיא בהחלט מסוגלת להתמודד. אמא שלה התקשרה
לשאול אם הכל בסדר. כן היא אמרה, אפילו מצויין.

עברו כמה שבועות, יום אחד היא שמה את הילדים בגן, וחוזרת הביתה
כדי לצאת לעבודה. היא שומעת מישהו מנסה לפתוח את הדלת במפתח.
נבהלה. הוא חזר, בעלה, כמו שהלך, לא החליף בגדים, זיפי זקן
ארוכים, קרחת, כרס משתפלת. הביט בבית כאילו לא רואה אותה, היא
נותרה המומה, "איפה היית?", לא ענה, רץ מהר לחדר השינה, הזיז
את הארונית, פתח כספת, שהיא לא ידעה שהיתה שם, הוציא דרכון,
וכסף. "רגע", היא עצרה אותו, לאן אתה הולך?. הוא דחף אותה,
ויצא.
כמה דקות לאחר מכן היא התעשתה. התקשרה מהר לבלש, וסיפרה לו
הכל, "אבל יש בעיה", היא אמרה לבלש, "אני רוצה גט, אני לא רוצה
להשאר עגונה". הבלש התקשר למשטרה, כל השוטרים שמחו מאד לעזור.
הפעילו את הסירנות ויצאו לדרך. למען האמת, אף אחד לא רצה עם
הבעל שם מגע, רק לגמור את ענין הגט, ולסגור את הפרשה. וכך
היה.

הבלש הגיע אליה עם הגט, עם זר פרחים, ועם בקבוק יין. היא קיבלה
את פניו בשמחה. הוא ברך אותה, היא חופשיה להתחיל את חייה
מההתחלה. איתו? עם הבלש? שאלה את עצמה. ומי יודע מה הבלש
מסתיר? ואיך אפשר לדעת. הם התישבו, והיא הכינה ארוחת ערב, היא
ראתה שהוא צמא לחברתה, ואולי צמא לחברת אשה בכלל?.
הוא נגע בידה, והיא נרעדה כולה. הודה לה על הארוחה הטובה, ואמר
לה שיש לה את הטלפון, אם היא רוצה כמובן. והיא שילמה לו את
שכרו. על סף הדלת, נישק את לחייה.
השכנה גילגלה עיניים לשמיים, וציקצקה בלשונה, איזה דור מופקר.
וסגרה את הדלת בחבטה.

היא נזכרה בסרט "רמבו", רמבו מוכה וחבול יורד מהמטוס, אחרי
משימה, והבוס שלו מקבל את פניו ואומר לו: "ברוך בואך לשארית
חייך". וזה בדיוק מה שהיא שרה לעצמה בדירה: "מה אני הולכת
לעשות בשארית חיי", "אני רוצה לחיות" ענתה. וחיבקה את הילדים
בחיוך חם ואוהב.