חשבתי שאני שונאת אותו,
באמת חשבתי...
לא יכולתי להסתכל לו בעיניים זמן רב, רב מאוד אחרי שנפרדנו.
אני לא יכולה להגיד שזו הייתי התקופה הכי יפה בחיים שלי כי זו
לא.
למדתי הרבה על הדבר הזה שנקרא קשר, עכשיו אני מבינה שדרשתי
יותר מדי.
אני, שכבר היו לי לא מעט אנשים לפניו, רציתי להפגין ולהחצין;
והוא, כמו ורד שטרם נפתח, כמו גולם שעדיין לא הפך לפרפר.
אבל את הפוטנציאל יש לו, פוטנציאל גדול ענק.

חשבתי שאהבתי לפניו אבל טעיתי. חשבתי ששנאתי לפניו וגם בזה
טעיתי.
שנאתי אותו ואהבתי אותו בו זמנית.
אהבתי אותו בגלל מי שהיה, בגלל העוצמה שהקרין שנתנה לי את
התחושה שאני מוגנת, ושאף אחד לא יכול לפגוע בי. אהבתי אותו
בגלל האישיות המדהימה שלו ואהבתי אותו בגלל שהוא אהב אותי.
שנאתי אותו בגלל מי שהיה, בגלל העוצמה שהקרין שנתנה לי לעיתים
להרגיש כ"כ קטנה וחסרת ניסיון, כ"כ צומתית ורעבה ליחס. שנאתי
אותו בגלל החוכמה שלו, שנאתי אותו בגלל שהוא אהב אותי ולא ידע
להראות לי אז זה.
בימים שהיינו ביחד לבד הייתי הכי מאושרת שיש, אהבתי אותו כ"כ.
בימים שהיינו עם הרבה אנשים סבלתי, בכיתי, שנאתי אותו כ"כ.
היום אני יושבת, כותבת, ובוכה.
על הפנים שלי כבר לא רואים הרבה רגשות שמחה.
בתוך הלב שלי נותרה רק הרגשה אחת קטנה.
הדמעות הן מאהבה ולא משנאה.