אנחנו יורדות מהאוטובוס,
טבעות עשן, טבעות אבק,
מטביעות כפות רגלינו,
הכבדות, המחוילות, המיואשות,
אנחנו יוצאות החוצה, נפלטות.
בתוך אנדרלמוסיה של זרועות,
מחבקות, מלטפות, מחפשות.
בלאגן של שקט וחום אימים,
מועקה של צהרי היום,
כבד לי פתאום,
אני מביטה לכל עבר בתוך ההמולה החונקת
מחפשת מחפשת מחפשת
ברגע אחד מוצאת
הבנה, הכרה
מציאות קרה
כואבת, נוקבת,
לתוך הלב שלי חודרת
אני כבר לא אמצא אותך...
אפילו בהלווייתך מחפשת צל דמותך
מסרבת למותך מתכחשת ללכתך
רוצה למצוא את כף ידך בהמון
שנלך מפה,
בואי נלך מפה, זה בית קברות
אבל את נשארת.