אימפרסיה על הגשמה עצמית ומה עושים אחר כך


פוקח עיניים.
מוצא את עצמי סגור הרמטית בתוך מגוון רחב של קופסאות, מבותר
לחתיכות ומאוד מאוד רעב. משמאלי יש דג זהב שחג במעגלים, שר
סרנדות צווחניות לחריצים המשולשים שמתחילים להיווצר בקיבתי
הריקה. מס שניות מאוחר יותר, בשממה ביצתית השפתיים שלי פוגשות
באופן מפתיע במכונת כביסה מתוסכלת שנראה כאילו עברה ימים יותר
אקטיויים.

"בלוב"
"או, שלום"
"בלובלובלו - וופ וופ".
"באמת?"
"וופ"
"בפעם הבאה אני אשים קרם, תודה"

25 מטרים משם, במעטפת נפץ, 3 מחבלים מתאבדים צורחים ססמא
מוכרת ומניפים סכיני מטבח חלודת. ידי הימנית שולפת כנגדם מברשת
שיניים חשמלית. באופן מאוד ציורי, דג הזהב מרכיב משקפי שמש
ונוגס את דרכו לתוך קיבתי הרוטטת מהתרגשות מינית לא מוכרת.

"את יודעת, זה מזכיר לי משהו מטורף שעשיתי"
"וופ?"
"החזקתי את הלשון כל כך חזק שהיא נרדמה וזה הרגיש כאילו היא של
מישהו אחר."
(פאוזה)
"בלובלוב"
"כן, אני יודע...".

מישהי לוחשת לי באוזן השמאלית שיר אהבה קלטי - מוזיקה מעניינת
עם גוונים של ירוק וחום בוצי- משהו חסר.. ידי השמאלית פורצת
בברוטליות מהקרטון שלה ותרה אחרי הקול כדי להוסיף קצת באסים.
בחורה בלונדינית עם חזה מהמם שולפת אותי מתוך מגירה, מגלה לי
מחדש בתוך גופה עולם שנדמה ששכחתי מזמן.
היא מתחילה לגנוח. במבחנת 5 מ"מ מאוד עדינה מקריסטל, בצפון הלא
רחוק, האגו הגברי שלי מרגיש פתאום ממש טוב. הרבה יותר טוב.
השלמות של הסאונד מרגיעה כל כך. קנה הנשימה שלי שוקע בחינניות
מתחת למים, מתחיל לוותר על זכות הציפה בזמן שידי הימנית
מסיימת לשפד את  המחבל השני על ברז נחושת, לא לפני שוידאתה
שיהיה מוגן מעששת למשך 24 השעות הקרובות.

"את מאמינה בגלגול נשמות?"
"וופ?"
"גלגול נשמות"
"בלוב וופ?"
"זה כמו להתחיל לחיות מחדש אבל בתור מישהו אחר"
"בלוב וופ וופ, וווששש?"
"לא יודע, אף פעם לא היתה לי אבנית בצילינדרים".
"בלוב"
"אה."

בקופסא עשוית ניקל בצידו המערבי של אי קריבי הריאות שלי
מתחילות להתכווץ, מנסות להדחוק את המים הזורמים לתוכן. השיעול
תופס את ידי הנלחמת לא מוכנה לחלוטין, והמחבל האחרון, שבנתיים
נפטר מדלקת חניכיים טורדנית, מספיק בשנייה האחרונה של חייו
לתקוע בה את סכינו ואז ראשו מתפצח בברוטליות לתוך אריחי קרמיקה
מעוצבים להפליא. הכאב מתפשט. קולה של הזמרת נחנק ומתחיל לקפוץ
לשיר הבא. הבלונדינית הגונחת מתכווצת,עינייה נסגרות והיא
מתחילה לרעוד. שלדו חסר ההבעה של דג הזהב שט לו  בתוך קיבתי
שצורחת במחאתיות שהמנייאק חייב לה עדיין שתי משאלות. בתוך
במיכל זכוכית לא רחוק משם, הרבה מאוד גאלונים של דם גועשים
ובוערים בנסיון לצאת ולהכתים משהו, בעוד ידי השמאלית מחפשת
בקדחתניות אחר מיתרי הקול, כדי שאוכל לצרוח. סוג לא מוסבר של
פאניקה משתלטת. הכל נבהל, רועד, בורח, או לחילופין, גומר ורץ
לספר לחבר'ה.
רק במעטפת FEDEX דקה במיוחד, הרבה מאוד קילומטרים מעל לאדמה
במטוס להונג קונג, צד ספציפי במוח שלי מגיע למסקנה שכל הסיפור
הזה בכלל לא הגיוני.

"אבל מי מקשיב לו בכלל?"
"בלובלווופ"
"אה, נכון.."