אימפרסיה על אשמה ונושאים מתקדמים באפיון מערכות

יושב על אסלה סגורה, מחזיק את הלב רוטט בו נעוץ הכידון. היא
מביטה בו,  עוד זוכרת את העוצמה שבה הונף הנשק, שוכבת באמבטיה
של מיץ אגסים, מנסה להראות מהסרטים.
"אבל חכה -", אומרת, שולחת יד לקערה של פרות, חושבת על ארונות
אמבטיה חדשים, ושמלות הריון,
"- נוכל תמיד ללכת למקום שאנחנו אוהבים".
היא מניפה לאויר את האגס ובולעת אותו בשלמותו,
"זה יהיה כל כך פשוט בשבילי."
הבטן שלה מתחילה לתפוח, היא מלטפת אותה בחיוך אמהי ולפתע מפנה
את מבטה לכיווני.
" -אבל עבורך -"
התכווצויות מכות בפתאומיות בכל גופה, היא פולטת אנקה.
האויר מתמלה בארומה מבהילה של מים חמים ועוד משהו -
"- זה יכול לשנות כמעט הכל..."
מטהר אויר בריח אגסים.
החדר נראה שגדל.
אני, משום מה, מתקשה לנשום. הושת שלי משמשת לפתע כפונדקאי לסוג
נדיר של פטריית יער,
הבוהן השמאלית שלי נראית כאילו מתנפחת לגודל של דינוזאור
צימחוני מגודל בינוני.
בתוך אחת מהכליות שלי פיה קטנה נאנסת באכזריות ע"י ברווז מוקפץ
ברוטב אגסים.
אני משתעל - בו בזמן היא צורחת, מקללת את ארונות האמבטיה, את
הוליווד, אבל בעיקר אותי. השער המתולתל שלה מחליף צבעים
אקזוטיים באופן תדיר ביותר עד שנעצר בצהוב-ירוק אגסי.
הדלת של האמבטיה מאחורי נפרצת, מאחוריה מתגלה גבר שרירי עם
קוצים מחומצנים, לבוש בחולצה לבנה צמודה עם ציורי אגסים.
"מה עשית?!?!"  הוא צורח עלי ומסתער קדימה, מבט רצחני בעיניו.
אני עושה פרצוף מתנצל כתגובה ושולף את הכידון החוצה.
כדי להתגונן.