ואז אכיר אותך יקירתי ומיד תכירי את אותי.
באת אז, חיבוק ארוך ארוך ארוך מכל מה שהכרתי.
אם עכשיו אחבר את המציאות והדמיון שהיה לי, אתחיל לבכות. אבכה
עד שיבוא הריח שלך וישתיק אותי.
ספרים של אמת, מחשבה, קנאה על מה שחלמתי ומי שהייתי ואיך
שנפלתי.
אחותי, זו עם היחסים-שוכנת לה שם- בודדה. מתרגשת מהגוף שלי,
מהמגע ולא ממבטים.
הכי פחדתי וייחלתי אז לזרום ולאבד כל מוסר מקולל שחונכתי עליו
וזה קרה כמעט לגמרי. אז, בבית הטינופת והזיכרון.  אנחנו נזכור.
אני יודעת ואת מרגישה.
הניצחון הקטן הזה, כאילו בועט בי כל פעם בנעימות, מפנק קצת
ובוחן קצת מהצד.
לפעמים את הכי יפה ולפעמים הכי רעה ואני לא מחסלת דבר.
את בין ידיי. ראשי המעוות במשפחתיות, קסם ורושם ילדותי, רושם
את מבנה גופך ואת הרי
המחשבות והרחמים.
אגיע אליך, אדרוך אתך על הררי זבל ומעות. לעולם לא נתכופף. לא
את. לא אני.
זה בשבילך, לקוות זה לא מספיק אלא לרצות.
אני רוצה לרצות אותך ולקוות אתך שנים.