אימפרסיה על אימפרסיה

רנואר צייר לי אותה על נייר צילום,
צעירה, ביישנית, בעיקר ערומה. מביטה דרך עיניים לא בטוחות
במשהו אחר, היא לחוצה לתוך הקטיפה הרכה שמכסה את כל אותם
איברים פחות אסטטים שלה ובאיזשהו אופן חולני -
אפילו מחייכת.
היא חושבת על כביסה, על ארוחת הערב, על הקונצרט בליל אמש בבנין
האופרה, על מסיבת התה במועדון, לא מוטרדת כלל מהתנוחה המאוד לא
נוחה בה היא נמצאת.
כן, הוא צייר אותה משקרת, מהפנטת, מושכת אלפי נשים לבהות
ולהעריץ את הנינוחות שלה, דוחפת את כל אותן נערות לרצות להמצא
על ידי זה או אחר במפתיע, שוכבות להן חשופות בצד זה או אחר של
הבית.
הוא צייר אותה שותקת.
צייר את הילת הדממה מסביבה, צייר את הרכות של אור הבוקר, את
המסה הזניחה של החמצן ביחס לחדר, צייר את הרצון שלי לבוא, לשכב
שם לידה ולומר:
"אז תגידי, מה נשמע?"