אימפרסיה על שיחות שלא נענו
נערה חולנית,
ריסיה ממוסמרים אל הקיר. ציפורניים ארוכות ומתפוררות נעוצות
בעקשנות בתוך חלל הבטן, חושפות את תוכן מעיה אל השקט, אל החלל
אליו היא מפרכסת דפים על גבי דפים של תסריטים ומחזות.
בין הפרפורים פניה קפואות. עיניה ללא צבע, ללא אישון, נותרות
לבנות,
בוהות.
אהבה את כולם פעם, את כל החתלתולים הלבנים, שוכבים עצומי
עיניים למרגלותיה, מעטים זזים עדיין בעיוותים אחרונים. ליבה,
רך ועדין פעם, הוא כעת רק חלק ממכונת הנשמה. האויר עוד זורם
דרך פיה הפעור בסבל שלא יאמן, מבצע גיחה קצרה של חיים אל תוך
הדממה המכנית, מחווה בתוכו את צלילם המתכתי של אלפי הדקים
שנלחצו אל מולה, נלחצו על חשבון האושר שאנס אותה ושכעת היא
יולדת בייסורים את ילדיו בחדר מלא חתלתולים מתים. |
