אימפרסיה על העתיד ועל מה שלא ניתן שיקרה לילדים שלנו
תינוק משוועה
לא יודע למה נתנה לי אותו. נתנה לי וברחה,
אמרה שהוא לא ישרוד שם, לאן שהיא הולכת,
אמרה ורצה. רצה ונמוגה לאדים בתוך שואה לוהטת של הרבה אנשים
צורחים.
ואני
לא
בטוח
מה בדיוק אמורים לחשוב.
מסתובב בין אלפי נשים, חלקן אפילו דומות לה בגודל. מציע. כולן
מסרבות.
מסרבות בפנים עצובות, כאילו מבינות מה נגזר עליי
ואני
לא
מבין
מה לכל הרוחות הענין.
רץ במעגלים של התבגרות, בוחן שביל אחר שביל
לובש חולצה של אבא מהדור החדש, מוציא את הראש דרך השרוול
ומחייך.
מחייך והוא אפילו לא זז, קטן מידי, עוד לא מבין שזה מצחיק.
ואני
לא
מרגיש
שייך לכל המצב החדש הזה.
בקצהו של הקרחון אני מוצא רחם גדול משעווה.
"אתה עדיין קטן מידי" אני אומר לו ושם אותו בפנים.
שם אותו בפנים והוא, כמו ילד טוב, נשאר.
ואני
לא
יודע
לאן ללכת ביום חם.
נרדם בשקט תחת הקרחון שנמס לתוך אדמה קשה מוכתמת בדונג מבעבע
אשה צעירה ומוכרת, עמדה שם כשהתעוררתי, בוהה בי.
בוהה בי בעיניים בוכות, זועמות, לא מבינות,
עיניים של תינוק משעווה. |