אימפרסיה על צורות חיים מופשטות ובהיה בטלויזיה

אני צורח.
הגוש חסר הצורה שמולי מסרב להגיב. לו היו לו עיניים היה בודאי
מכווץ אותן בבוז. בחלון אני רואה את היער, ממליץ לי בפה מלא
ריר שאולי כדאי לברוח למטבח לפני שמשהו קולינרי יתפוס אותי לא
מוכן.
ובמטבח גברת, מבשלת את שחלותיה בסיר חלבי, מחייכת אליי, כמו
ילדה, בפה מלא עשרות שורות של שיניים.
אני עייף מלצרוח.
הבית מסתובב, מעיף רהיטים לתוך הטפטים שמודבקים בקושי על הקיר,
מעבירים לחלל הבית אילוסטרציה חוזרת ונשנית של נקניקיות
וחזירים ונקניקיות. אני עומד במרכז הציר. הגוש חסר הצורה מקיף
אותי יחד עם ספה סגולה, אולי אפילו מעוצבת. אולי אפילו נוחה.
אולי אפילו עושה כלים.
הוא מתעוות - אני מתעוות.
אלפי נחשים ארסיים זורמים מרצפה אל תוך בגדיי, קשקשים לחים
מצמררים את עורי -
לא לרעוד... לא לרעוד...
מאחורי, מישהו מקיא  מליוני שקיות במבה לתוך נעל בית ומהלל את
שם התעשיה. הגוש, בלי לדבר, כועס עליי כי אני בוהה בחלל על
הצדדים הלא חשובים של היופי. בתוך הריאה הימנית שלי הוא פותח
מילון מורכב ומפורט, בטעם לימון ופציפלורה. אני נושם בשקידה.
מנמיך ציפיות, משתעל אותן החוצה.
מיד אני מנצח.
הגברת שולפת מהסיר גוש בשר אפור-חום-ירוק ומתפטל. היא נוהמת
נהמה אוטיסטית מלאת סיפוק.
שואה לוהטת של לשונות מדברת עכשיו דרכי.
תופס ובולע את כל הנחשים, הגוש מעצב את עצמו לחתך אחד עמוק,
בועט החוצה את שאריות המוגלה. הגברת צורחת ונמסה, נספגת לתוך
ג'בטה ענקית שהוציאה לפני כן מהמקפיא. נקניקיות זולגות מהקיר
בכאב.
החלון בוער.
אני יושב לבד ביער הנשקף ממנו,
סופר בלוטים תחת עץ אלון ישן שתמיד אהבתי לטפס עליו כשהייתי
ילד.