אימפרסיה על סלט תורכי

אי שם מתחת לזקן, במקומות אפלים ולא נראים, אני נושך שפתיים
בקדחתניות, מביט בנערה שיושבת מולי. היא מחייכת ומנידה את
הכנפיים, בדיוק כשרמקול מכני קורא פתאום בשמי.
הבקשות החוזרות ונשנות שלי לאושר נמרחות כעת בסבלנות בתוך פיתה
דרוזית. מישהו שם, מחופש לבצל, מתחקר ברווז גומי לגבי מה לכל
הרוחות קרה לסבון. הסבון, שיש לציין שהיה נוזלי מאוד ועם הרבה
בועות, זורם כרגע בחופשיות לתוך "שייק פרות אקזוטי" שהזמינה
ג'ינג'ית מאוד חמודה בדלפק לידי. בציפיה שהאושר שלי יגיע אני
תוקע מבט כמהה נוסף לכיוונה של הנערה עם הכנפיים  ונתקל רק
בעצמי בוהה בי מתוך אינספור המראות שהושמו במקום כדי לתת לו
הרגשה של כבירות.

שוב שכחתי את החיוך באוטו.

האושר שלי מבעבע מתוך מחבת ומשפריץ על הדלפק. האיש-בצל עובר
עליו עם הברווז שלו והכתם נעלם. הג'ינגית החמודה נושכת שפתיים
באופן מאוד אירוטי.  יש משהו בדברים מלוכלכים נעלמים שעושה לה
את זה, כנראה מעודף צפיה בפרסומות לחומרי ניקוי בכל מיני
ערוצים. הקשר הרומנטי הכי סוער, היה לה עם המורה שלה למתמטיקה
מהתיכון, אולי רק משום שהיה מוחק כל כך הרבה את הלוח.

השיר ברדיו מרקיד את האושר שלי בתוך סיר לחץ מלא באדים. מעמקי
הזקן שלי אני מתופף בקצב הנכון עם משהו שדומה מאוד למזלג עם
בעיות שינה. איש מבוגר עם תסכול שנצבר כבר בערך 27 שנים דופק
על הדלפק מולי עם 20 ש"ח והורס את כל הרית'ם, בעוד האיש בצל
מנסה בשיא הנימוס להסביר לו שיחכה לתורו.

מתוך הויכוח נשלפת לה פתאום הנערה המכונפת, עינייה הירוקות
פעורות באימה, רצה ומנופפת בכנפיה אוחוזת בי מוכת חרדה. "רוץ!"
היא צורחת, ואני לא מבין, נשאר תקוע, מבולבל. פניה קרבות אלי,
רועדות, שפתיה אוחזות לפתע בשלי, אוחזות בכוח ומרפות, "משהו
נגמר, כמו בשיר של משינה, האושר שלך לא יחזיק כאן". תוך כדי
ריצה אני מנפץ את הדלת. באיזשהו אופן, גם הדלת מנפצת אותי.
מחבל מתאבד בצידה השני מחייך חיוך שמזכיר מאוד קערת קורנפלקס.
אז נוחת עלי גם הגג.

מבעד להריסות של רעפים אדומים-חומים אני מריח את האושר שלי
באוויר מהול בדם. המלאכית היפה שלי יושבת על מה שהיה פעם דלפק
וממררת בבכי. לידה ניצב, מפוחם אך החלטי למדי, ברווז גומי.
ואני חושב: בשם כל הספרים, והקדושים המעונים למה היא בוכה?  
"אלוהים נתן לך זוג עיניים ירוקות, ולי הוא נתן כפתורי תפירה"


היא מניפה את ראשה בכעס מבין ידייה וצורחת:
"מתי לעזאזל כבר תבין?! העיניים שלך תרות רק אחרי האושר, שלי
רואות רק אנשים מתים. אלוהים, שאוהב את כל ילדיו, בוכה עבורם
מיום היוולדם. החיים שלך, שאתה מפתח, הם רק גרגר בים של דממה,
כמה תוכל עוד לטחון: 'נעורים נעורים, אהבה אהבה'?"

בפנים מלאות דמעות היא מביטה בי והתסכול שלה שלה נמהל באויר
עם הדם וצווחות האמבולנסים. הברווז שט לו בניחותה בתוך סיר
גדול מלא בחומוס. רק אי שם מתחת לזקן, שפתי, עדיין כמהות לאלו
שלה, מתקשות מאוד למחוק את החיוך מעל עצמן.