שלח לי אור,
מלמלה כשפקחת עיניים,
וידעת,
הבנת פתאום,
את גודל החטא.

עיניכם נפגשו והיא מיהרה
לטפס למיטה,
התכסתה בשמיכה,
אך דבר לא יכול היה
לכסות את הבושה
שמילאה את לבך.

איך יכולת?! אמרת,
איך נרדמת?! דקרת
את עצמך.
שוב כרתת את הענף
עליו ישבת
בגלל עוד ענף אותו עישנת.

לפחות נרדמה, ניחמת,
אך ידעת,
עמוק בפנים,
שזה רק מתחיל.

       

אתה יושב בסלון,
מוקדם בבוקר.
הרעד בתוכך מתאים
בצורה כה סמלית
לשקט השורר בבית.

עוד מוקדם לבקש עזרה.
תמיד מוקדם לבקש,
אפילו כשאתה טובע,
גם כשידך המושטת
כבר לא תוכל לאחוז
בגלגל הצלה.

תטלפן, תטלפן עכשיו,
תזעיק את כל העולם,
תחריש עיר שלמה
בצעקות בהלה של
אחד שכבר מזמן
לא יודע מה לעשות.

אבל שתקת.
קיוות לשווא.

       

רצית רק לראות
אם עדיין שקט,
שם מתחת לשמיכה.
ומיד הצטערת
לנוכח ההשלכה
שהצית בהלה בלבך.

חשבת לחבק,
רצית לחזק את השקט,
שהיה ולא עוד.

       

היא יושבת על הרצפה,
עוטה שמלה ורודה
נטולת תחתונים,
עושה מעשים.

דמעותיך נשפכות והיא לא מבינה.
על מה אייל?
הרי הכל כל כך טוב,
השמיים קרובים
וגם אלוהים.

איך תסביר שמעולם,
לעולם,
לא הייתה הדלת,
של הבית, של המכונית,
כל כך רחוקה.
עד כמה עצום המרחק
מהיד העוזרת
שתכבה את הלהבה
הבוערת
בשניכם.

       

תטלפן, אין ברירה,
תטלפן.
היא לא מוכנה,
היא תצעק,
היא כל כך תכעס.
שתכעס, שתצעק,
העיקר שידע העולם
מה קורה.

אתה לוחץ כפתורים,
בהיחבא,
אמה על הקו,
היא מיד מבינה
ומגשימה איומים.
שיהיה.
שידעו.

       

זעקותיה מחרידות שכונה
שחורה.
מבהילות זוג הורים,
שלא יודעים,
כיצד נפלו גם עליהם
השמיים.

את הורגת אותי, היא צועקת,
לנוכח דפיקה.
תלכי, תלכו, אל תבואו לכאן.

אמבולנס, אני זועק,
מאה ואחת ועכשיו.
הם הולכים,
הם ישובו,
ההתקפה בשיאה.

       

היא קופצת,
חדורה באנרגיה עצומה,
מפזרת פרחים יבשים לכל עבר.

אתה בוכה על כיסא,
חוסם בעדה
את הדרך אל נקודה
אחרת, בבית.

מהסלון קול קורא,
התבצעה חדירה אל
ממלכת הכאב שלך,
אל מצוקת חייך.

האמבולנס עוד מעט יבוא,
אבא אומר,
ואימא נכנסת ונחשפת
אל מה שלא רצית
שאחר יראה.

       

מלותיה חסרות פשר,
אך אתה מבין את הכל,
יודע את המקור
ומבין מי טמן בראשה
שאפשר ללכת בכזו
קלות אל עבר הנסתר.

אימא לא יודעת נפשה
מכאב,
ובאר הדמעות שלך שופעת
עוד ועוד.

היא מנסה להרגיע,
מנסה להבין,
אך לא אפשר,
לא זה ולא זה.
מחכים.

       

פארמדית לבנה,
עם אח לא אח,
נכנסים לתמונה הכאוטית,
לבוקר שממנו אין חזרה.

אחותי, היא קוראת לה,
אך לא מוכנה לתת
אפשרות להגיע,
להשפיע על מצב מוחה.

אתה מבין, באחת,
שדבר כבר לא יעזור.
לא אחות, לא אח,
לא הורים,
שלי ושלה,
גם לא שוטר ג'ינג'י
תכול מדים שמציץ
ונפגע וחוזר חזרה
אל חדר הקיפאון,
סלון המחכים לאייל.

       

היא משיח,
אתה משיח,
אבא משיח,
אולי אימא גם?

אתה יכול לשמוע אותם,
צוחקים מבפנים
על הילדה שלך,
על תוצר המגע הנורא
עם נפשך.

אתה כועס,
ומבין שאין בילתך,
שאין אחר שיכול לעצור,
להחזיק ולקחת
אל המבנה הלבן.

אתה יודע, זה אתה.

       

הדמעות פסקו
לצורך מימוש החלטה.
אתה ניגש,
נטול פלצור ראוי,
אל פר אהבתך המשתולל.

אתה אוחז בשתי ידיים,
את זו שאהבת, שעדיין,
ושמח לגלות עד כמה חזק,
אפשר שתהיה,
אם תרצה.

משקפיים נשברות,
אך זה לא משנה.
הדלת כיעד,
נגיע ונצא.

       

עשרות עיניים מביטות
כשאתם יוצאים,
בקושי רב,
מדלת בנין,
אשר נאחזה וננטשה.

השמלה בגובה טבור,
אך למי כבר איכפת.
שיראו, שיביטו,
ידברו עד מחר.

האמבולנס מחכה,
דלתותיו פתוחות.
שערי גן עדן זה לא,
אך זו נחמה, פרוטה
לאלפי מטבעות שחוקים.

       

היא קשורה כעת למיטה,
נו תצא,
תפעיל סירנה מצלצלת חושים
ונדהר.

בגין מעולם לא נראתה,
בעשרות פעמים בה נסעת,
כל כך ארוכה,
כל כך רועשת,
כך כך מדכאת ומסעירה סערה.

אתה מלטף,
מבטיח שהכל יהיה בסדר,
עוד מעט,
עוד רגע קט.
ולא יודע האם משקר
ולמי ולמה.

       

הסירנות צורחות,
אודיסאוס.
מסלקות מדרכך רכבים,
רוכבים בדרכם ליום
נוסף בעבודה.

השער נפתח לכבודך,
לא האדס,
לא איתקה,
שערים אל הצדק,
אל חדר המיון.

       

ושוב מאבק אל דלתות,
ושוב חזקת ממנה.
היא קופצת אל הגה
נהג שננטש,
אך סיכוייה לעמוד מול
גלגל ההצלה מאיר העיניים
שמולך אפסיים.

שתי ידייך אוחזות,
גופה משתולל,
ושוב עשרות עיניים נעוצות
בזו הזועקת,
בזה המחזיק ובוכה.

אל חדר קטן נכנסת,
הכנסת
וחיכית לעזרה.

       

אתה מחזיק ואחות חדשה
לוקחת דם מישבן חשוף.
משהו שירגיע,
אתה מבקש.
אותה ואותי.
עוד מעט, הן אומרות,
חייבות לבדוק היריון.

לרגע חששת, אך מיד זכרת,
את שטף הדם החודשי
שהיה
ונרגעת.

       

זריקת הרגעה ונוספת,
וזמן לחכות,
ופתאום זה מגיע.
היא נשכבת על מיטה,
מחובקת איתך
ונרדמת,
צוללת אל עולם משלה.
צפירות הרגעה.

       

הוריך מגיעים,
הוריה גם,
ועמיר עם סיגריה
ואחיך עם המון הבנה.

היא ישנה אך אתה
עדיין בוכה.
מעשן ודומע,
פולט עשן ודמעה.

       

במונית לבנה וחולצה קרועה
אתה נוסע בחזרה,
אל הזירה,
אותה עזבת בסערה
לפני זמן קצר.

השכנים כבר לא שם,
ניידת המשטרה גם.
שממת רחוב אופיינית,
מיטיבה.

המים זורמים על פנייך,
אך לא שוטפים,
איך אפשר,
זיכרון מהדהד.

מתלבש וחוזר אל
היפיפייה הנרדמת,
שלך.

       

מחכים למשיח,
הוא אמור להגיע,
מהמרפאה שהוא מנהל
שם בעמק.

מחכים למשיח,
עיניים נפגשות.
אביה פוסע דומע
אימה יושבה בפינה,
חרושת מחשבות.

מחכים למשיח,
גור אריה.
הוא מתקשר ומודיע,
עוד רגעים קלים,
ממש ספורים,
ואפציע.

       

היא פוקחת עיניים,
הכל כמו עבר.
מדברת צלול וברור,
יודעת בדיוק כל מה שקרה.

הוא שואל היא עונה,
הוא מקשה והיא מבינה.

רק משבר קטן,
הוא פוסק החלטית.
סיטואציה קלה שחלפה לבלי שוב,
לא יותר.

תחזרו הביתה,
נדבר כבר מחר.

       

דלתות המיון נפתחות,
פעם נוספת,
אתה יוצא עם זאת
עימה נכנסת בראשונה,
אי שם בבוקר.

היא חבוקה בזרועך,
עדינה,
עייפה,
כמעט שברירית.

הוריה ואמך פוסעים
מעט מאחור.
תיק רפואי שנשכח
מתחת ידך.
מחר תשוב שוב
להחזירו.

       

נסיעה שקטה בבגין,
אהובתך לידך,
אוחזת בידך.
כל כך רכה,
עיניה עצומות.

היא זוכרת הכל,
אתה כבר יודע,
השאלה היא מה היא
מרגישה.
מה היא חושבת
על כל מה שקרה
הבוקר?.

לא תדע עכשיו,
גם לא תשאל.
נסיעה שעוברת בחטף,
השקט שלפני או אחרי
הסערה?.

       

הדלת שנאחזה בחוזקה
נפתחת לפניכם.
מסדרון קצר ושבתם
לזירה,
אל מקום הפיגוע הנפשי,
אל הזירה בה רצחת את
עצמך.

אתה כבר מבין שלא
תשוב להיות ההוא,
הקודם,
שנחלש ונתן לגרירת
החיים הנוראה
לפצוע את בשרו
עד זוב דם,
עד שיוף עצמות לגילוי
עצמות, עצבים חשופים.

       

עם פתק חתום
מרופא אתה פוסע
ברחוב שהולך ומחשיך
ומואר לאיטו
בזרקורי נאונים נדלקים.

הרוקח מביט בך,
ובפתק,
לא שואל שאלות,
לא חוקר לדעת
הכיצד ומה קרה
שאתה מבקש לרכוש
מעט מההוא
וקצת כדורי שינה.

הוא מוסר שקית
עמוסת קופסאות
ואתה ממהר חזרה,
חושש שמא הפר שוב
יצא מכלאו.
רץ עם מחשבה אחת איתנה,
להרדימו.

       

שעה אחרי
היא שוב רדומה.
אמך משגיחה
ואתה עם אימה
במרכז מסחרי,
ממתין עד אשר היא
תמצא לעצמה
חולצת טריקו שתתאים
לשינה.

חשודה בעינייך העליזות
שלה.
זה אבסורד,
אתה חושב מנקודת
הכאב שלך.

היא מודדת בגדים נוספים,
מתלהבת ממחירי הנחה,
אתה לועס פיצה קרה
למחצה
ומנסה לדבר
עם חבר,
שלא עוזר,
שלא עזר,
שבעצם גמר
את הקירבה לתמיד.

       

מקרן הטלוויזיה משדר
כעת,
משחק כדור.

מוקדם בבוקר לא האמנת,
שתמצא את עצמך,
בסלון הירוק שלך
צופה באנשים לבושי מדים
משחקים.

אמה קוראת משהו,
מגזין חשובתני,
והכדור רץ מצד לצד
והמחשבות שלך מאחד לאחר.

מה יהיה?
למה זה קורה ולאן,
או לאן,
ממשיכים מכאן?

       

אתה נכנס למיטה,
היא ישנה על הצד הלא נכון,
על הכרית שלאורך שנה,
אולי יותר,
הייתה שלך.

ברגעים שכאלו
אתה כלל לא חושב
במושגים של פינה.

אתה מתכרבל פנימה,
עמוס כאבי היום,
השתוללות הבוקר,
ומצפה לדבר אחד
ויחיד.
להתעורר ראשון,
להיות על הרגליים
לפניה.