בחנוכה האחרון אבא הדליק נרות כל ערב. וכל פעם אחרי שהוא הדליק
את הנרות הוא בירך וציפה לשמוע "אמן". אני לא אמרתי אמן. ותמיד
אבא היה מסתכל עלי במבט כזה כועס ומחכה כמה שניות, אולי אני
אתחרט ואומר "אמן" בכל זאת. אבל אז תמיד הייתי מסתכל למטה
ובורח לי לחדר. והייתי שומע את אבא ואמא ואחותי שרים שירי
חנוכה שמחים כאלה. ואז שנאתי אותם כמו ששנאתי את אלוהים.
אבא אומר שמי שלא אומר "אמן" הוא ילד רע. ומה עם אלוהים? למה
אני צריך לומר אמן? כדי שאלוהים יאהב אותי? הוא ממילא לא אוהב
אותי. אם אלוהים היה אוהב אותי הוא לא היה לוקח לי את סבא שלי.
ועוד שבועיים בדיוק אחרי שהיה לי יומולדת. אמא ואבא חזרו מהבית
חולים עם בלונים והבטיחו לי שיקנו לי צעצוע גדול כזה. אבל אני
רציתי שסבא כבר ייצא מהבית חולים הזה. סבא שלי מת מסרטן. היה
לו דבר כזה שנקרא "גידול" בריאות שלו, זה בחזה - איפה שהציצים,
אתם יודעים. הוא שכב חודש בבית חולים ואמא וסבתא כל הזמן היו
לידו. ואני רציתי לבוא ולבקר את סבא, אבל אמא אמרה שכל פעם
שניסו לשאול אותו הוא בכה בגללנו, ולי בכלל לא היה אכפת איך
הוא נראה. אז סבא מת בלי שראיתי אותו פעם אחרונה.
באותו היום אני הייתי בבית ספר וכשחזרתי הרגשתי רע אז התקשרתי
לאמא. לאמא היה קול כזה כאילו היא מצוננת. שאלתי אותה מה קרה
והיא אמרה שכלום, פשוט שהיא בוכה כי עצוב לה שסבא חולה. אמא
תמיד היתה רגישה כזאת, בוכה בסרטים וכאלה. היא אמרה שהיא עוד
מעט תבוא. באותו הרגע ההרגשה הרעה שלי רק התחזקה ואמרתי לה ביי
וניתקתי. אמא חשבה שלא הבנתי אבל אני ידעתי מה קרה. הלכתי
לסלון, ואחותי ראתה סרטים מצויירים. אז חזרתי לחדר שלי וניסיתי
לישון. אבל לא יכולתי. כל הזמן חשבתי שזה לא יכול להיות שסבא
מת. סבא שלי היה מהאנשים האלה שתמיד היית בטוח שיחיו לנצח.
כשאמא חזרה עם אבא היא הייתה כולה אדומה וחיוורת והאף שלה היה
גדול כזה, והעיניים שלה ברקו. היא הושיבה אותנו בסלון, סגרה את
הטלויזיה ואמרה לנו שסבא מת בשתיים עשרה בצהרים. ואז כל הדמעות
שהחזקתי בעיניים מהשיחת טלפון פשוט לא הפסיקו לרדת. ולא הצלחתי
להתגבר על הזרם שהיה חזק מאוד. אחותי בכתה בקול כזה, היא תמיד
משכה תשומת לב אליה. אז אמא שלי נגשה אליה וחיבקה אותה ובכתה
גם. אבא שלי התחיל להתייפח בשקט ובכה. זה היה הכי מוזר. אחרי
שסיימתי לבכות היתה לי הקלה ופשוט רציתי שיעזבו אותי. ואז עזבו
אותי. הלכתי לחדר שלי והוא עוד היה עם הבלון הגדול השקוף שיש
בו בלונים קטנים בפנים מהיומולדת. לקחתי סכין ופוצצתי אותו.
כששכבתי במיטה הסתכלתי לתיקרה שלי שהייתה לבנה מאוד. ניסיתי
לדבר עם אלוהים ושאלתי אותו למה הוא לקח לי את סבא. אלוהים לא
ענה. עכשיו הוא חכם גדול.  עכשיו הוא שתק. ולי בתיק יש ספר קטן
שבו הוא לא מפסיק לדבר. רק לפתוח ולקרוא מה יש לאלוהים לומר.
המורה שלי אמרה שאלוהים נמצא בכל מקום כל הזמן. איפה לעזאזל
אלוהים היה כשנכנס לסבא שלי סרטן? איפה הוא היה כשסבא מת? איפה
אלוהים היה קיבינימט כשצרחתי לו להחזיר את סבא שלי?
בדיוק שבוע אחרי השבוע שהיינו אצל סבתא היה חנוכה. הפעם סבתא
לא הכינה סופגניות ולא הזמינה אותנו אליה. אז אבא החליט שנעשה
חנוכה בבית. הוא הוציא מלמעלה את החנוכיה וקנה לנו נרות
צבעוניים כאלה. וכל ערב אבא הדליק נרות צבעוניים ובירך. וכל
פעם הוא ציפה מחדש לשמוע "אמן". אני - לא אמרתי אמן. אז אבא
היה אומר במקומי, ואני הייתי בורח לחדר לישון.