זהו חורף ניו יורקי
והצמאון לקור נשבר,
הגשם מעורר אותי לחשוב,
אשאר בתנועה,
ולא אומר אף מילה.

היא הביטה בי,
אך את עיניה אף פעם באמת לא ראיתי.
פסעתי בשביל אל הבית שלי,
הבית שהעכיר ימיי,
שהעכיר ימיה.

בפרוורי ניו יורק
התגלתה לי פואמה,
ונדמה היה לי שחיי חולפים ללא תכלית.
הדמעות עלולות לפרוץ בכל שניה,
כבר לא דרוש הרבה כדי לשקוע במרה שחורה.

ונדמה שנסחפתי אל החוף השחור,
ואיך אגלה גדולות נפש ממרחק כ"כ גדול?
רוצה לחיות כאילו כל יום זהו יומי האחרון,
משום שיום אחד כך יהיה,
ואת סוף הדרך עוד אראה.

ואותו אדם שאיתו יכולתי לשתוק,
אותו החבר שבפניו יכול אני
להודות בחולשותיי, קנאותיי ושנאותיי
אותו החבר, החזיר אותי לכאן,
לרחובות ניו יורק,
הרחק מהים השחור,
הרחק מעומק התהום,
ועודני בתנועה.