"אז להתראות חמוד"
"להתראות"
"רפואה שלמה, ביי"
"גם לך, ביי"
היא כבר לא אמרה לי "אני אוהבת אותך" כשסיימנו שיחה בטלפון כדי
לחסוך לשנינו את ה"גם אני" המזויף וחסר הטעם הזה שהייתי פולט
ביחד עם "ביי" בלי לשים לב ממש לדבריי.
לא אהבתי אותה. אבל לא נעים לומר כזה דבר לאמא, למרות ששנינו
יודעים שהיא מודעת לזה.
לפעמים עדיף להשאיר איזשהו ספק.
לא נותר בי הרצון להלחם איתה. לומר לה שכל הדת שלה זה בולשיט
אחד גדול ושהיא מחנכת את שתי בנותיה להיות משהו עצוב בלי
אפשרות בחירה.

בחירה זה מושג לא ברור. מה בחרתי בחיי?
ככל שאני חושב על זה יותר כך אני מגיע לתשובה בלתי אפשרית. הכל
וכלום. 3 יחידות מתמטיקה בחרתי על פני כיתת מב"ר, אבל לא
יכולתי לבחור 5 יחידות.
בחרתי להיות קרבי אבל האם בחרתי להפוך לחייל?
לא נותר בי הרצון להלחם בכלל. לא עם הצבא, לא בשביל הצבא ולא
למען איזו מטרה שלא משנה אם אני מאמין בה או לא כי אני ב"גיל
הזה" של לוחם בפלסטינאים ומגן בעוז על החפים. פעם הייתי מורעל
אבל המציאות הכתה בי קשות ושברה לי את הרגל.

חשבתי הרבה כשהייתי בגבס. חשבתי הרבה תמיד אבל כשאין משהו אחר
לעשות אפשר רק לחשוב. חשבתי על כל הדברים ה"רציניים" בחיים,
כמו  על  המוות  וכמה  שהוא  סופי או על עצמי  ועל  כך  שאני
שלם  עם  עצמי... כמעט...
חשבתי על שמחת החיים שלי שנפלה עלי בבום יום אחד, סתם ככה.
עברו מולי אירועים שונים בחיי, טובים ורעים מכל מני תקופות
ולאחר שנייה או שתיים שמחתי שאני חי. רק רציתי לראות מה יבוא
מחר או עוד דקה.
אפילו אם אין תכלית.
לא נותר בי הרצון לחייך. שחקתי אותו עד היסוד, עם כל החיוכים
שכפיתי על עצמי. אני אוהב לעזור לאנשים ובשביל זה צריך לחייך
הרבה. מה זה משנה אם במילא כולנו נמות בעוד מאה וחמישים שנים.

לא נותר בי גם הרצון לחיות. אני לא יכול להגדיר את זה ממש. סתם
תקופה של דכאון כמו שיש לכל אחד לפעמים, מה שאומר שאני לא צריך
להגדיר את זה כי אתם יודעים על מה אני מדבר.

כל מה שנותר לי הוא הרצון לכתוב סיפור קצר.
זהו.