שוב מתבוננת בשקיעה.  השקיעה היא אותה שקיעה, לפעמים היא קצת
משתנה: יפה יותר או פחות. בכל מצב היא יפה.
השקיעה היפה ביותר נחקקה בלבי לנצח. ענני הכבשים כיסו את
השמיים וקרני החמה נשקפו דרכם, הרקיע היה בצבע אדום - כתום ואט
אט התחלף לסגלגל אח"כ לכחול עמוק שהתמזג עם הים ויצר הרמוניה
מושלמת. אז הוא התחיל להתכהות יותר ויותר עד שהפך לשחור מוחלט.

באותו זמן שדי הלילה רקדו להם על המים. זו לא הייתה הפעם
הראשונה שראיתי אותם. הם רקדו ורקדו ורק כשהגיעה הזריחה הם
הפסיקו וחזרו לישון.
אחרי הזריחה כששדי הלילה חזרו למים הכחולים עמוקים כדי להתכונן
ללילה גם אני חזרתי הביתה. נסעתי באוטובוס עם המושבים המרופדים
ותוך כדי נסיעה נרדמתי. גם אני הייתי עייפה. גם אני רקדתי כמו
השדים, רק שאני רקדתי בשמיים עם מלאכים בכל מיני צבעים
וצורות.
בנסיעה חלמתי על אותם מלאכים ועל השדים אבל הנחירות של זה שישן
לידי העירו אותי. אף פעם לא שמעתי מישהו נוחר כל כך חזק.
נחירותיו נשמעו כמו נהימת הדוב שכמעט תקף אותי בחלום.
כשהגעתי הביתה הלכתי לישון והמשכתי לחלום על השדים והמלאכים
ושקיעות ודובים, וספר שכתבה אותו מישהי לא מוכרת עם שאיפה
להקרא "סופרת".