שעמום. מילה מוזרה ועם זאת כה שכיחה. נדמה לי שלחלק גדול
המאנשים זה ההרהור שחולף בראש חלק גדול מהזמן. גם לי. שוב אני
שוכב לבד במיטה, שומע ג'נסיס בחדר חשוך, מסתכל על הכוכבים וכמה
לחיבוק. כיסופים, עוד אחת מהמילים האלה, איך נהיה לנו כל כך
משעמם בחברה המודרנית, איך אנחנו עדיין מוצאים כל כך הרבה
דברים לבכות עליהם. השיר מתחיל לקדוח לי בראש, הרכבת מתחילה
לזוז ולהאיץ מהר ומהר. עוד שאכטה וכמעט נגמר. מנסה לשחק
במציאויות אחרות כדי לא לחשוב על המציאות שלי. מעניין מה היה
קורה אם הייתי משוגע, איזה מעניין יכול היה להיות לי, לפחות לא
הייתי משועמם. נמאס כבר מהצפצוף של הגלגלים האלה בחוץ, כל
היום, שוב בום ושוב צעקה ושוב איומים ושוב שקט. כאילו הם
משחקים לפי איזה תסריט ידוע מראש, שיש רק דרך אחת להתנהל לפיו.
אני אוהב את הצלילים האלה, מוסיקה משתנה, פרוגרסיבית, תמיד
זזה לאנשהו ותמיד לא צפוייה, לך תדע מה יבוא עוד מעט, ולאיזה
עולם חדש תיכנס. אווו, זה יכול להיות מעניין. ואיפה החיבוק הזה
לעזאזל? לפחות יש לי את העישון שלי, אני יכול להתעלם מהמציאות
ופשוט להפנים הכל, בום.
למה. למה אנשים נקשרים כל כך לטראומות. מחפשים את הריגוש
שבזעזוע במקום את הריגוש שבאהבה. אולי מפחד. אם דברים רעים
ייגמרו אני אשמח, אם דברים טובים יגמרו אני אתאבד. אני לא אוהב
להימחץ על הרצפה, לכוד בין השטיח לארון. מי עושה את הקולות
האלה. מוכרים את אנגליה לפי הפאונד. אולי אני בעצם שמח? אולי
אני לא צריך אף אחד אחר, אני אינדיבידואל. אני מסוגל לעניין את
עצמי. אפילו האנציקלופדיה יכולה להיות טובה בנקודה הזאת. אבל
העצלות הזאת. האדישות משתלטת על העולם. נמאס לי, בא לי לקום,
בא לי לצעוק, בא לי לשאוג, בתוך התמונה, בין ההרים המושלגים,
עירום כולי והמפל כה קר, אני מאוהב בעולם, אני הוא האלוהים. |