תמימות וילדים. איזה כיף זה להיות תמים. להאמין שאני יכול
לשנות את העולם. להאמין שאני יכול לפתור את הכעס והשנאה,
שבדיבורים אני יכול להעלות חיוך אצל אנשים, לא משנה על מה נדבר
ואיזה ריבים מהארון נעלה.
למה החיים חייבים להיות כאלה, יותר מדי ריבים וצלקות ונושאים
כאובים, ופתאום הגעת לנקודה שבה אתה כבר לא מסוגל לדבר על
נושאים מסויימים, לא יכול, מבחינה רגשית, להתעמק בדברים
מסויימים שכואבים לך. מפחד כל כך לשבור חומות מסוימות, שאתה
מרגיש שאם תעלה אותם שוב אתה תישבר ותבכה, אבל כל כך חזק שאתה
לא תעמוד בזה. ולקח לך כל כך הרבה זמן עד שהצלחת להדחיק את
הנושאים האלה ולהמשיך הלאה בחיים שלך. מתישהו האופטימיות
הנצחית נעלמת והריאליסטיות של החיים הקשים, היום-יומיים,
משתלטת עליך.
איך אתה מגיע למצב, שבו אתה רואה מישהו נהנה מהעולם הזה כל כך,
לוקח כל מה שהעולם מציע לו ורק מבקש עוד, ואתה מסתכל עליו עם
חיוך של מי שראה צדדים אחרים בעולם הזה, צדדים שאתה מצטער
שהכרת, מצד שני, אולי גם קצת שמח, כי אתה מרגיש את הבגרות
והחוכמה, אבל מי צריך אותם. Forever young. ומה אתה מרגיש
כשהמישהו הזה רואה אותך, יודע איך היית לפני ורק רוצה לסחוף
אותך איתו עם האנרגיה האינסופית, וכמה שאתה רוצה להיסחף איתו,
אתה פשוט לא מסוגל.  אתה סוחב יותר מדי כל הכתפיים, הרבה יותר
מדי ממה ששיערת, ולא דמיינת בכלל שהעולם יפגע בך בנקודות האלה,
after all, זה העולם שלך.
מתי נהיית ככה, כי הרי כשאתה מסתכל במראה אתה רואה את הילד הזה
בעולם של המבוגרים, מנסה לפלס לו את הדרך ולהסתדר בעולם הזה,
אבל בלילה כשהעיניים נעצמות רואה רק את פיטר פן.
האם זה קורה לכולנו? מתישהו הכל ייעלם, אתה תמיד תגיע לנקודה
שבה תבין באמת מה חשוב בחיים, האושר והתמימות. כולנו רוצים
להיות הילד הקטן שרץ בשדה, נבלע בתוכו כשהכל יותר גבוה ממנו,
עירום ותמים, רץ לו בשדות. לא רואה מעבר, חולם על כמה העולם
גדול, נפעם מכל מה שהוא מגלה ומאמין רק בטוב. עדיין מסוגל
ליהנות מלראות את הצמחים גדלים ואת האדמה נושמת, כל כך הרבה
יופי, עד שאתה כבר לא מסוגל לעכל.
אני כל כך אוהב לבכות. פשוט להוציא הכל, רק לחבק ולבכות ולתת
לנהר של הדמעות לשטוף את כל החומות.
ההתלהבות מדברים, שלעולם לא נעלמת. לבעוט באוויר ולהתגלגל
איתו. להגיד בלב שלם ובלי לבלוע רוק ובלי לחשוב הלאה, פשוט
לדעת שאתה מאוהב בחיים.