לגל היו עיניים כחולות ושיער שחור חלק.
היו לו תחתונים אדומים וחולצה סגולה. הוא לבש אותם כל יום, הם
היו בגדי המזל שלו, כך האמין.
בוקר אחד הלך לבית הספר והילדים לעגו לו. כל היום הלך גל עגום
ופגוע. הוא לא הבין למה הם לועגים לו! הוא חשב שאולי זה בגלל
שהוא יושב בצד ולא משתתף בכלום, כמו יואב השקט, אבל הוא לא היה
כזה! הוא השתתף במשחקים עם כולם ואפילו הפריע קצת בשיעורים.
אז למה לעגו לו הילדים? אולי זה בגלל שיש לו אוזניים גדולות
כמו ליובל מהכיתה המקבילה? הוא רץ לשירותים והסתכל במראה. הוא
הסתכל והסתכל ולא הצליח למצוא שום דבר שונה באוזניו. בעיקר לא
ראה שהן גדולות יותר מהרגיל. הן היו נורמליות לחלוטין. מה לא
היה בסדר בו? אולי השמין ונעשה דובון בלון כמו חיים השמן מכיתה
ד'? אולי היה כמו גלית המסריחה מהכיתה שלו, כי לא התרחץ כבר
יומיים? לא... אבל הוא התרחץ הבוקר! אז מה לא היה בו בסדר
באותו בוקר? גל התיישב על האסלה וחשב. חשב ובכה, בכה וחשב ושוב
חשב ועוד קצת בכה ואז נזכר:
הוא שכח את הדבר הכי חשוב!
"כתום... כתום... המכנסיים הכתומים שלי! שכחתי ללבוש אותם!
רגע... אז אילו מכנסיים לבשתי?" הסתכל ברגליו ונוכח לדעת
שמכנסיים אין עליו. הוא שכח ללבוש אותם, לכן הילדים צחקו כל
כך. מה יעשה עכשיו? לרוץ הביתה, בלי מכנסיים? זה יהיה נורא
מביך! ואמו, כשתראה אותו כך? בדרך כלל היא מזכירה לו ללבוש את
מכנסיו בבוקר, אך הפעם היא ישנה ולא הזכירה לו, לכן שכח.
בינתיים שמע שנכנס מישהו לשירותים. ילדה. נראה שהיא התבלבלה
בכיוון, שירותי הבנות היו בצד השני. הוא ישב וחיכה שתצא, אך
היא לא יצאה. אחרי שהייתה בשירותים, שטפה ידיים. ושטפה. ושטפה.
היא לא הפסיקה! גל נדהם: "כמה מים היא צריכה? מה היא עשתה שם?"
הוא לא יכל לצאת עד שהיא תסיים, אך לא נשמע שהיא מסיימת בקרוב!
הוא פתח את דלת השירותים כדי חריץ קטן והציץ. הברז היה פתוח,
אך אף אחד לא עמד לידו. אז ידע מי נכנסה לשירותים: זו הייתה
יעל השכחנית! בגלל זה נכנסה מלכתחילה לשירותי הבנים ולכן לא
סגרה את המים! הוא יצא בזהירות מתא השירותים וניגש אל הברז.
ברגע שסגר את הברז שמע צחקוקים. הוא נפנה אל הדלת וראה את
עוזי, עידו, דפנה ומור עומדים וצוחקים. כנראה דפנה נכנסה
לשירותים ופתחה את הברז. הם רצו לראות אותו בתחתוניו. כדי
לזרות מלח על פצעיו, הוציאה מור מצלמה וצילמה אותו. שוב. ושוב.
גל הסמיק ורץ משם בטיסה. בדרך דחף את מי שהיה בדרכו, רצה רק
להגיע הביתה ולהסתגר בחדרו. הוא רץ, דוחף, עבר את הכביש בריצה
כשכל המכוניות צופרות לו מכל הכיוונים ונהגים מקללים אותו בכל
מיני שפות ומיבטאים ובדיוק בכביש מול הבית, כשחשב שהוא כבר
מגיע- באה מולו מכונית לבנה. הוא רץ לכביש והמכונית פגעה בו.
היה אור לבן ואחר כך שחור. אחרי כמה זמן שוב לבן שהתמקד והתמקד
ולבש צורת מנורה לבנה בוהקת. הוא הסתנוור ועצם שוב את עיניו.
הוא שמע סביבו מלמולים ופקח שוב את עיניו. הוא ניסה להתיישב,
אך כאב לו. הוא לא הרגיש את רגליו. עכשיו סובב את ראשו וראה
שלידו יושבת אמו. היא נראתה כאילו בכתה. עכשיו חייכה אליו
וחיבקה אותו.
"ומאז אני כך, זה מה שאני זוכר."
"ומה קרה אחר כך?"
"חזרתי לבית הספר, אמא הייתה צריכה להלביש אותי, לפחות את
המכנסיים, כך שלא הייתה יותר בעיה כזאת. הילדים בהתחלה צחקו על
כסא הגלגלים שלי, אבל הם התרגלו. עכשיו גם לי היה כינוי: גל
גלגל, אבל זה לא הפריע לי. אני למדתי לא להיות מושפע יותר מדי
מצחוק ולעג הילדים ולהשלים עם מה שקרה."
גל השלים את הטיפול. הוא נזכר בכל מה שקרה לו ואני מרוצה
בהחלט. עכשיו הוא יכול לחזור הביתה ואני אוכל להתארגן ולחכות
למטופל הבא.
-- התיק נסגר -- |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.