יצאתי מהבית. מי לעזזאל היא חושבת שהיא? כן, אז יש לי רגשות,
מצטערת באמת. הרחובות היו ריקים. כלב לא היה בחוץ, או שאולי
היה שם אחד. או לפחות ככה הרגשתי. היו לי סרטים בראש. שרצו כל
כך מהר וברור שפתאום מצאתי את עצמי באמצע הכביש. מאז שהגעתי
למקום המסריח הזה היא לא סבלה אותי. שמעתי כבר על יחסים
מקולקלים, אבל שלנו כבר הדיפו ריח של ביצה מלפני שבועיים.
אצלה,  כבוד משחק הרבה בחיים. ואני, מה אני בכלל? לפחות אני
יודעת שבשבילה אני כלום, לא קיימת. הורסת את מה שהיא בנתה.
תמיד היא קינאה ביחסים שלי איתו, אחרי הכל הוא גבר נאה, חכם,
אבל עם כל הכבוד אני לא רואה אותו ככה, חוץ מזה שהוא, איך
לומר? קצת מבוגר מידי בשבילי. תמיד הוא דאג לי ודיבר איתי ולו
הייתי מספרת הכל ולא לה, כי לה לא אכפת. אפילו את הדברים הכי
אינטימיים ונשיים, גרנו באותו הבית, אותה דירה מסריחה, אוכל
היא הכינה. לו תמיד חיכתה צלחת חמה על השולחן עם סכין מזלג
והר של אוכל טעים. ולי היא הייתה אומרת לכי קחי בעצמך, פוסטמה,
פרימדונה.
את הבית היא עיצבה, לפי כל סיפרי העיצוב והחוברות הכי נחשבות
ואני, כנראה לפי תורת הפאנג שוואי, הפרעתי לאיזון המושלם שבין
הקירות הצבועים בקרם לבין מדרגות השיש.
זה התחיל כשהיא האשימה אותי שאני מתלבשת בחולצות גזורות והולכת
חצי עירומה בבית רק בשביל שהוא ירצה אותי ולא אותה, אחר כך היא
כבר פינטזה שאנחנו שוכבים.
ואת כל זה ירקה לי בפרצוף. מזמן כבר חשבתי לעזוב, אבל לאן?
דירה יותר זולה אני בחיים לא אמצא והכנסה קבועה אין לי. חוץ
מזה את החברים שלי אני לא יעזוב בחיים.
כעסתי, כל כך כעסתי. אחרי שהיא קראה לי פרוצה וזונה וסגרה את
החלונות כדי שהשכנים לא ישמעו, כי הרפיוטיישן שלה עלול להיפגע,
לא יכולתי יותר. יצאתי החוצה, הכל הדהד לי בראש. וכשעמדתי שם,
על אמצע הכביש זה אפילו לא כאב. הנהגת שפגעה בי כנראה דיברה עם
חבר שלה, כי היא נראתה מאושרת. היא כמובן נבהלה ויצאה לבדוק מה
קרה, אבל כבר לא היה מה להציל. להלוויה הם באו שניהם, ביחד,
מחובקים. היא השיגה מה שהיא רצתה ואפילו בכתה קצת, כי צריך.
ואני, שהסתכלתי על כל זה מלמעלה, שאלתי את עצמי אם ככה זה באמת
צריך להיות. אמא, אבא, בת?