"בוקר טוב ישראל. יש לנו הרבה עבודה היום. צריך לנקות את
הדירה"
ישראל התמתח, מחויך מהחלום בו פגש את הוריו. במבט מצועף, העביר
את עיניו על קו הישבן של שלוה. מי האמין ,שיעזוב את קופסתו
בעיר, במרכז הריבונות, אל דירה חדשה ומאובזרת .
כשנתיים חלפו, מאז חמישה מיליון מנתיני הריבונויות באיזור,
איבדו את חייהם במלחמה הנוראית ההיא . ועמי האיזור הסכימו על
חלוקת האיזור מחדש .
הריבונות השלישית השתרעה מהירדן אל הים, וקלטה מידי יום אלפי
מהגרים בני דת אברהם מכל רחבי הכדור.
מדינת אדום קלטה את בני הדודים, ושיקמה את פליטיהם בעזרת הרבה
כסף, שזרם במורד הבנקים העולמיים.
ארם התאחדה עם פניקיה, וקבעה את בירתה אל מול הים. מפורזת
מנשקיה, משקמת את הריסות הפצצות.
האויב המזרחי נקבר תחת הריסות הבונקר שלו, ובבל חולקה לשתי
מדינות לשני עמים .
האיזור, הבין את שבאירופה הבינו כשישים שנה קודם.
קידוש החיים מביא כסף. כסף מביא יציבות. יציבות מביאה פריחה.
שנתיים לאחר המלחמה ההיא, תכנית מיטשל, לשיקום כלכלת האיזור,
היתה בעיצומה.
כלי עבודה צהובים, טירטרו בכל הריבונויות באיזור.
חברות בינלאומיות שלחו הנה את נציגיהן, לבדוק אפשרויות של
השקעה. כלכלת האיזור קיבלה את זריקת המרץ, לה היתה זקוקה כאויר
לנשימה. ורק טקסי אזכרה וחוסר מהמם בחוזקו של אלו שאינם,
הזכירו את שהיה.
ישראל האט את מכוניתו בפתח השכונה החדשה, מחייך אל חיוכה של
שלוה היושבת לידו.
מביט בשלט, "ברוכים הבאים לשכונת אופק".
ריח הים מכה בנחיריו, ומראה הדשא הירוק מחזירו למציאות.
האנדרטה הגדולה משקיפה אל השכונה, ממלאה את ליבו בזיכרונות.
השמות של חייו הקודמים נמצאים שם, חקוקים בין השורות הרבות.
המעלית המוארת נשאה את שלוה וישראל אל הקומה השמינית. שם שכנה
קופסתם המרווחת. המפתח הסתובב בחור המנעול, פותח את האופק
לחייו החדשים.
היום יצטרך לנקות הרבה, ולשמוע את רטינותיה של שלוה. בכל זאת,
היא לא יכולה להתאמץ יותר מידי, עם הבטן הזו שהיא סוחבת.
כאן חדר השינה, וכאן חדר הילדים והנה הסלון. ביתו נפרש לפניו
מבריק, באור של חדש .
מביט מהחלון הרחב אל הים, שאהב תמיד. שלוה מרוכזת בדשא, הניבט
מחלון המטבח.
עם בוא הערב, הם מתיישבים אל מול המרקע. שדרנית חייכנית מספרת
להם על פרויקטים שנחנכו היום . על הסכם סחר חדש עם בבל. על
הבורסה, שעלתה בעוד שישה אחוזים. ועל עוד מפעל, שנפתח בדרומה
של הריבונות השלישית.
הערב, יש כתבה מיוחדת על נפגעים מהמלחמה ההיא, שנותרו בבתי
החולים לחולי הנפש. אלו שניצלו מהתופת, אך נשמתם אבדה. בין
תמונות הדמויות האבודות, קופצת מול עיניו דמות מוכרת מהעבר,
פרצוף מהחלומות, שפתיים שהכיר וטעם.
גופו נרעד, עת תקפתו החולשה. שלוה מביטה בו במבט תוהה, "מה קרה
ישראל חמוד? מה קרה?"
אני לא יודע שלוה אבל אני חושב, זאת אומרת אני יודע, זו חברתי
מהחיים שלפני .
"קח משהו לשתות". הוא אפילו לא שם לב, ששלוה הלכה וכבר חזרה עם
כוס מיץ טבעי , להרגיע את נפשו הנרעדת.
סוגרת את הטלויזיה, שולחת את ידה לשלט רחוק של מערכת המוזיקה
שיר מתנגן...
"אי שם עמוק בתוך תוכנו
טמונים קולות וזכרונות
מראות רבים שכבר שכחנו
ספרי פלאים ומנגינות.

כל זכרונות ימים ימימה
החלומות הראשונים
וכל מילה של אבא, אמא
שנאמרה לפני שנים.

עולם מופלא של ילדותנו
רדום בפנים בצל צלילים
איתנו הוא עד יום מותנו
חבוי בתוך תלי מילים

ולפעמים שריד של ריח
או צליל מוכר או קצה מלה
משיב אליך גן פורח
מחזיר אל קו ההתחלה.

ושוב אתה חולם כילד
ושוב אתה תמים כמו אז
אתה נזכר בכל התכלת
הכל נשמר, דבר לא גז."

בנשימה קלה של עתיד, עוצם ישראל את עיניו, נותן לחלומותיו
להציף את ראשו.
חבוק עם שלוה במיטתם החדשה, חש בבעיטות הצאצאים המתקרבים.
וזוכר.