המון מבוהל ומפויח, קידם את פני ישראל ברידתו אל הרחוב. ועד
כמה, שהרחוב היה עמוס, היה שקט מחריד, דיממת מוות. בעתה שאחזה
בפני ההמונים, שוטרים בכחול ניסו להרגיע, לשלוח את הנתינים אל
בתיהם אך ללא הועיל. מטוס התרסק אל ליבם הבוקר, וכעת הם רצים
על המסלול לבדוק את שבריהם.
בין רכבי הצבא והביטחון, ישראל עושה את דרכו צפונה אל בסיסו.
שדרנים צעירים ומבוהלים, מדווחים קרוב למתחם המוות. אין
אמבולנסים, שיוצאים. אין ממש תנועה. יש הערכה, שהעיר מצפון
למתחם איננה. כך גם השכונות הצפוניות, של העיר שמדרום. בעיר
ממזרח, נאבקים כבאים בלהבות, שאוכלות את העיר.
ישראל, מעכל עם כל לחיצה על דושת הגז, שחייו כפי שהכירם נגמרו.
כל מי שהכיר או אהב, חי ועבד באיזור ההרס. הוא מגביר את הלחיצה
על הדושה, לא בטוח מהו הרגש שמציף אותו.
בשערי בסיס ההתייצבות, הוא מופתע לגלות, כמה מעט רכבים הגיעו.
כמה מעט אנשים הצליחו להתייצב לקרב. הוא מתחיל להבין, בראשו
החושב את גודל האסון, את המכה שניחתה על הריבונות השלישית. הוא
מתחיל לפזם שיר ישן של להקה אמריקאית.
מפקדו נראה, כאילו השיבה קפצה עליו. מתאר לישראל את מה שעליהם
לעשות בזמן הקרוב, חפירות. כן חפירות. מאות ואלפי בורות לטמינת
השרידים של חייו.
"תעבוד ליד המחפר הזה, ביחד עם הנהג ציון. כמו כן תעבוד אתך
מתנדבת מהמשמר האזרחי, תכיר זוהי שלוה."
כל זועות היום הזה, שעבר על ישראל נמחקו באחת, מולו ניצבה
בעיניים כבויות, שלוה.
בהירה בטוהר עורה, צעירה כבריאה במלוא תפארתה. וחיוך קטן, כמעט
מתנצל על שפתיה .
רגע, חשב לעצמו, אני חי. וכמו נשכחו ממנו לרגע, כל משפחתו
וחברתו וחבריו ועירו וכולם.
על מישור טרשי, טירטרו כמאה וחמישים מחפרים, דחפורים ושאר כלי
עבודה צהובים.
שלוה הזיעה לידו, מכוונת מאחור את המחפר של ציון, בעוד הוא
מכוונו מלפנים. ולאט לאט בערוב היום, כבר נפרשו לפניהם שורות
ארוכות של בורות, בעומק של חמישה מטרים.
ארוחת הערב, ממנות הקרב, נאכלה על ידם באיטיות כאובת שרירים.
השדרן החל לספר את האמת.
מספרי החללים המעודכנים עומדים על כארבע מאות אלף מנתיני
הריבונות, שקיפדו את חייהם הבוקר במתקפת התאבדות של מטוס,
שהגיע וחדר את מעטפת ההגנה היישר מהאויב המזרחי.
טייסי הריבונות החריבו את בירות האויב, וצבאות האויב נסים
בבהלה.
בשטחי הריבונות המזרחית, בני דודינו סופרים את מתיהם באלפים,
תחת שרשראות הטנקים של הריבונות.
שיעור תנ"ך בכיתה י"א מדבר על מלחמת גוג ומגוג. ישראל חושב על
שק השינה, מעורבב בריחות הזיעה של שלוה ושלו. מין קירבת אחים
לצרה, לאובדן.
כמה זמן עבר מאז שעזב את קופסתו במרכז העיר?
נדמה כאילו נצח והנה עוד לא יממה .
עת שיערה מונח על חזהו, מקשיב לנשימותיה השקטות, המייבבות על
מדיו, ניסה ישראל, לשרטט את מפת הריבונות החדשה, את מידגם
האוכלוסין בשנת החמישים וחמש, את פניהם של הוריו, ברגע שאור
הפיצוץ סיים את תפקידם.
העולם הוא במה, כך אמר קומיקאי גדול, וישראל, מנסה למצוא לו
תפקיד .
בחלומו, הוא רואה שכונה חדשה נבנית. האיזור נראה לו מוכר, היה
שם פעם מאגר אנרגיה של הריבונות השלישית. כרי דשא מקיפים את
האנדרטה, שבמרכז השכונה. אנדרטה גדולה, בסיגנון, שקיים רק
במקום, שנקרא גיא הריגה. כתובות בשלוש שפות ואש תמיד בוערת
למרגלות קיר השיש, שליד האנדרטה המתכתית.
פארק גדול, עטור דשאים ומיזרקות, מארח את ילדי השכונה המשחקים
בשעות הפנאי.
בתים גבוהים ומבהיקים, ממלאים את האופק ממזרח, צופים אל הים .

ישראל מתקרב אל השכונה במכוניתו החדשה, מסתכל בשלט, "ברוכים
הבאים לשכונת האופק". לידו יושבת מישהי, קצת מעורפלת בחלום, אך
התלתלים, התלתלים הם תלתלי שלוה, וגם החיוך הכמעט מתנצל.
המופנה אליו באהבה.
בוקר טוב ישראל, יש לנו הרבה עבודה היום. יש עוד כמאה בורות
לחפור.