מרכז הריבונות השלישית כוסה, בענן שחור ורעיל של גז ודלק,
ממאגר האנרגיה.
הדיווחים הראשונים, די רחוק מהשטח סיפרו על כמה שכונות מצפון
מדרום וממזרח למאגר, שנמחקו מעל פני האדמה.
הריבונות השלישית פתחה את יום עבודתה, במה שנראה, כמו חורבן
הבית. ישראל ניסה להתקשר לחברתו, אך נראה, שקוי הטלפון קרסו
יחד עם מערכת החשמל, המים והעצבים.
המנהיג הקשיש ניצב רועד על הבימה הקטנה במשרדו, שבבירה, מולבן
כולו נראה כאילו כפאו שד.
"הבוקר בשעה תשע ושבע דקות התרסק מטוס, כנראה מאיזור בבל, אל
תוך מאגר האנרגיה של הריבונות השלישית, כרגע ידוע על כמאתיים
אלף מאחינו ואחיותינו הנעדרים תחת הענן השחור. אומתנו התכסתה
בענן שחור, המכסה את דמעות האבל והזעם. גיוס כללי הוכרז בשטחי
הריבונות, וצבאות הריבונות עושים את דרכם אל הגבולות, נתתי
הוראה לצבא העם להשקיט את המלחמה  באדמותינו בכל מחיר.
כוחותינו, ידעו איך להגיב על התוקפנות, שניחתה עלינו כרעם ביום
בהיר.
אזרחי הריבונות , החזיקו ידיים, כיבשו את כאבכם, הגיעה עת
הנקמה. היום נכתת את איתנו לחרבות ואת מזמרותינו לכלי המלחמה.
בעזרת האל ,שבחרנו לעם סגולתו, נשיב לאויבינו מנה אחת אפיים."
כתובית הופיעה על המסך, עת נעלמה דמותו של המנהיג מהמרקע.
כתוביות רצות בתחתית המירקע החלו להעביר מספרי חירום בבתי
החולים, אלו שנותרו על כנם.
מפקד הצבא, עולה כעת על הבימה הקטנה, נראה קטן מתמיד וחיוור
מתמיד. הוא יודע משהו, שאנחנו נתיני הריבונות לא יודעים, והדבר
הזה יכאב.
"כל נתיני הריבונות מצטווים להישאר בבתיהם או בכל מקום שבו הם
נמצאים, הוכרז מצב חירום צבאי במדינה, ובזאת אני מכריז על עוצר
כללי, מטוסי הקרב של הריבונות, הם היחידים המורשים לטוס מעל
שמי הריבונות, לשמור על שמיה. מי ששלח את חרב המוות על
הריבונות, יזכה למנה כפולה של מוות ובקרוב.
עקב קריסת מערכות התקשורת, אני קורא לכל חייל מילואים של
הריבונות, ללבוש את מדיו ולצאת אל יחידתו. על כל נשות
הריבונות, ליצור קשר עם המוקד העירוני הקרוב לבתיהן. כל נתיני
הריבונות מתבקשים לתרום דם, והרבה..."
ושוב כתובית מבולבלת משהו, עם נתוני מספרים דמיוניים של
קורבנות. ארבע הספרות שליוו את מספר הקורבנות מתחלפות בחמש
ספרות מזויעות,שמרתקות את ישראל אל המרקע, מתקשה להאמין.
נזכר פתאום, שהוריו גרים כשני קילומטרים ממאגר האנרגיה
שהתפוצץ, הדמעות חונקות את גרונו, אך לא מוצאות את המעבר אל
עיניו. הוא יודע שהם אינם, לא היה להם סיכוי, כמו לשאר תושבי
העיר, ששכנה עד לפני כשעתיים מצפון למאגר .
בין כתובית אחת למשניה, עולה לבימה הקטנה איש גדול מידות וכבד
לשון. שר הצבאות של הריבונות השלישית, מפלבל משהו על השתתפות
בצער המשפחות ומסדר את פתקיו.
"צבא הריבונות החל להפציץ בכח מירבי, את בירותיהן של שלוש
ממדינות האיזור פניקיה וארם בצפון, ואת בירת בבל במזרח, הטנקים
של צבא הריבונות, דורסים במחוזות המזרחיים של הריבונות, כל
שארית של התקוממות וקרב בקרב בני הדוד המרדנים.
אל נקמות הוא אלוהינו, החבית הובערה, ועמנו יוצא לקרב על
הישרדותו. כלי המלחמה צוחצחו ושארית הפליטה תנקום את דם
החללים.
אסיים במשפט ממקורותינו: "עושה שלום במרומיו, הוא ברחמיו יעשה
שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ואימרו אמן"
ישראל הקיץ כמסיוט, עת שמע את שמו מעל המירקע, ונזכר בליווית
חברו לפני כשבועיים. לאחר שפגעו בו כדורי האויב, בגיזרה
המזרחית במחוזות הרחוקים של הריבונות.
אז חשב שעולמו חרב עליו. ומה עכשיו? איזה מין עולם חרב עליו
עכשיו?
זה שלו?
זה שהכיר?
זה שדמיין?
משהו היה מעורפל מאוד, עת החליקה הגלולה אל גרונו. ראשו הלם
בחוזקה. והוא חיפש את מדיו, ישראל יוצא לקרב, עטור תהילת קרבות
העבר, אך מוכה ומושפל מאימת היום.
הוא לא מצליח לדבר ולו עם אחד מקרוביו ואהוביו, מהרדיו בוקע
שיר...
"זהו סוף העולם סוף העוללללללללללם..."
הוא טורק את הדלת אחריו, מביט בה עוד רגע לפני שהוא נועל אותה.
נפרד מחייו הישנים.
ויוצא לשם.