ועכשיו, כשכבר אין פה אף אחד שיקשיב, כשהכל  ש ק ט, כשהרעש
היחיד הוא של הגשם שדופק על החלון, מתחנן שאתן לו להיכנס.

עכשיו, כשכל נששששימה כבר לא כואבת לי, כשאני יכולה להגיד
לעצמי את הדברים החשובים בלי שום ביקורת ארורה שתהרוס לי את כל
המצב רוח.

עכשיו, כשאני יכולה לחשוב מה שבא לי, על מי שבא לי, אני
יכולה סופסוף לשבור דברים, להתפרק לחתיכות הכי קטנות שאפשר,
כל כך קטנות שיעברו דרך השערות של המטאטא...

עכשיו, כשכבר לא כל כך קר לי, כשיש קצת יותר אור, אני כבר
בכלל לא מפחדת.

עכשיו, כשעזבתם אותי לנפשי, להחליט את ההחלטות שלי במקומי,
לעשות דברים שלא חלמתי עליהם, שבלי הטעם של אסור נראים כבר
הרבה פחות טובים.

עכשיו, כשיש לי אנשים, אני עדיין רוצה אנשים אחרים. להיות
טיפה יותר קשורה. ועוד טיפה, וממש עוד קצת. למרות שזה אף פעם
לא יהיה מספיק קרוב.

עכשיו, כשיש חוט מקשר, בלתי נראה, בין עין לעין ואולי זה גם
ישאר ככה, אולי ייצא מזה משהו סופסוף, אולי אני כבר לא אהיה
לבד.

עכשיו אף אחד כבר לא מבין למה אני מתכוונת, אבל זה לא נורא,
כי אין פה באמת אף אחד, אז העיקר
                                 שאני
                                      מבינה
                                              את
                                                    עצמי
                                                           
      (?)