הדבר האחרון שציפיתי לראות כאן היה חליפה של ורסאצ'ה,  אבל זה
שישב לפני לבש אחת כזאת -- ודוקא די מודרנית.  מסגרת המשקפיים
היתה,  כנראה,  של ארמני;  ווטרמן נובע מזכוכית כחולה ופנקס
גדול כרוך בעור השלימו את ההידור המאופק.

"אדוני",  פתח הוא בעברית תקנית  "אני מתנצל בשם המערכת
המשפטית על העיכוב.  תבין,  יצרת לנו כאן בעיה חסרת תקדים.
אתה עצמך,  בכל הכבוד הראוי,  אינך אלא אמתלה;  יש כאן סוגיה
עקרונית שאנו חייבים לדון בה.  אמנם לתוצאות הדיון יש משמעות
אישית עבורך,  אבל העיכוב רחוק מלהיות אישי."
"במה מדובר?"  שאלתי.  בסך הכל אני לא צדיק כל כך גדול,  אבל
גם לא חוטא מרושע.  מה כבר עשיתי שמצדיק מאמץ משפטי כזה?
"אתה ודאי זוכר עלמה מסוימת שאהבת לפני שנים..."  החל הוא.
"אני זוכר את כולן"  התפרצתי לדבריו.  אני לא איש של סטוצים.
הוא בדק ברשימותיו ונקב בשמך. "האהבה האחרונה של אדוני,  אם
איני טועה.  עלמה מאד מיוחדת,  נשמה נדירה."

"אה,  היא..." חייכתי.  איך אפשר לשכוח?  "מה איתה?"
"היא בסדר"  אמר,  "בסדר גמור.  אבל אנחנו צריכים לדון ברצינות
במשהו שעשית לה."
"אתה יכל לפרט?"  שאלתי.  בסך הכל עשיתי כמה דברים שיכולים
להפליל אותי כאן,  וכמה שאולי -- תלוי איך מסתכלים -- יקנו לי
נקודות זכות.
הוא התלבט:  "ודאי זכור לך שהיתה לה יכולת נדירה לאהוב --
יכולת שבאה לעולם רק לעיתים רחוקות.  אתה פגעת ביכולת הזו."

זכרתי את אהבתך:  שוטפת,  רהוטה,  גדולה וחמה.  אבל לא זכרתי
איך פגעתי ביכולת שלך לאהוב.  להפך...  "היה נדמה לי שהיא אהבה
אותי מאד.  ולא היה לה מישהו אחר,  לפחות לא בהתחלה...  כך
שסיפקתי ליכולת הזו כר-פעולה.  זה לא בסדר?"
"בסדר,  בסדר..."  הרגיע האדון  "אבל כאן,  בבית הדין,  יש שני
מבחנים:  מבחן הכוונה ומבחן התוצאה.  די ברור שכיוונת לטוב,
אבל כלל לא ברור לנו אם הצלחת.  בשפה לא משפטית,  לא ברור לנו
אם עשית טוב או רע.  אתה צמצמת את שטף אהבתה ואנחנו צריכים
לברר -- קודם כל עם עצמנו -- ולגבש עמדה משפטית:  האם זה
לזכותך או לא."
"אה,  תקן אותי אם אני טועה",  אמרתי.  "יש לכם בעיה עקרונית
עם מה שעשיתי לאהבתה.  ובגלל זה אני נמצא כאן,  במיון,  יותר
זמן מכולם."
"אכן כך,"  אמר.  "היינו נותנים לך ללכת,  אלא שלא ברור לנו
לאן.  תבין,  המאזן שלך הוא כזה שההחלטה שלנו תקבע את גורלך
לשבט או לחסד.  לכן אתה עדיין כאן.  ראה,  הוסיף כמתנצל,
המערכת משתדלת שלא לעכב הליכים בגלל בעיות תקדימיות -- אבל כאן
מדובר בדיני נפשות.  הנפש שלך."

פתאום היו לי המון שאלות.  "ומי אתה?"  שאלתי.
"צר לי שאיני יכל להציג את עצמי בשם," אמר,  "אבל אני הסניגור
שלך.  ואנא,  שאל כל שבדעתך ואני אענה כמיטב יכולתי."
"אני צריך להיות בבית הדין?  לכמה זמן?"  שאלתי.
"אתה רשאי להיות נוכח בישיבות"  אמר.  "בדרך כלל אפשר להכריע
בסוגיות כאלה תוך ישיבה אחת או שתים אבל,  כמובן,  יש יוצאים
מן הכלל..."  היה נדמה לי שעננת דאגה קלה חלפה על פניו.
"ומה יקרה אם תחליטו שעשיתי טוב?"  שאל האופטימיסט המושבע
שבי.
"יהיה טוב"  חייך הוא.  "ראה,  אתה אוהב לתרום ויתנו לך לעשות
זאת.  כמו שנתנו לי,  למשל.  אפילו תוכל לשמור על כמה מהרגליך
הישנים."  מבטו נח על העט שבכיסי,  והוא ניחש:  "פליקן 400,
אם איני טועה..."
"אכן",  אישרתי.  "ומה יקרה אם..."
הוא שתק לרגע,  ושוב התנצל:  "צר לי,  אך כאן לא אוכל לפרט.
עוד שאלות?"  רמז לי שזמננו תם או שסתם הגזמתי.
"רק אחת"  אמרתי.  "יש אלוהים?"
"זו שאלה אישית"  חייך.  "אלוהים אינו ישות משפטית."
הוא לא הבטיח דבר ולא ניסה לעודד.  רק הודה לי על זמני (כאילו
אני מאד עסוק כאן) ויצא.

לא רק לסניגור היה טעם טוב:  בית הדין כולו היה תצוגה מושלמת
של הידור מאופק.  חליפות אנגליות עד מאד לשופטים,  סן לורן
לקטיגור,  ריהוט מהגוני לא כבד,  צגים שטוחים ואף לא PC אחד;
הכל מקינטוש.  והשפה המשפטית -- לכבודי, כנראה -- עברית.
עמיתי המלומד וכבוד בית הדין בליווי ציטטות משייקספיר באנגלית
אוקספורדית וורגיליוס בלטינית.  תענוג לאזניים.

מייד בנאומי הפתיחה הסכימו הסניגור והקטיגור שהמקרה מעניין
וראוי לתשומת לב כי ראשיתו מצער ואחריתו מי תשורנה.  התקדים
שבכאן עשוי להיות עקרוני עד מאד לכל דבר וענין -- החל מעוול
בשוגג וכלה בפשעי מלחמה חמורים.  שלושת השופטים הקשיבו בענין
רב שאינו מקובל במקומותינו והנהנו מדי פעם בהסכמה אף הם.

בישיבה השניה הפסיקו העמיתים המלומדים להסכים ואני איבדתי
אותם.  ציטטות בסנסקריט,  תקדימים בני ארבעת אלפים שנה,  מקרים
שכולם הכירו (חוץ ממני) ועקרונות מובנים מאליהם -- אבל לא לי.

בישיבה החמישית הציג הקטיגור סרט וידאו.  שלך.  השנים עשו לך
טוב.  עלית לבמה לקול תשואות הקהל וקראת שיר קצר באנגלית.  שיר
טוב,  אפילו טוב מאד;  השנים עשו טוב גם לשירה שלך.  נשארת
צנועה גם כשאדון נכבד העניק לך תעודה (פרס?  איזה פרס?). חייכת
"תודה" מבוישת ושמחת לחזור מן הבמה למקומך בין הקהל,  מסוגרת
כפי שלא הכרתי -- אולי מחמת המעמד,  ואולי לא.
בסוף הסרט עלו דמעות בעיני.  אולי היה זה הפרס,  אולי השיר,
אולי קול הפעמונים שלך, ואולי...  פתאום הבליח בי זכרון.  את
ודאי שכחת,  אבל לפני שבע שנים בדיוק קבענו להפגש.  בעוד
שבועיים,  ביום ששי.

בהפסקה ניגשתי לסניגור ושאלתי אם שמע על נפשות תאומות.  בעיניו
נדלק זיק של ענין אמיתי כשהסברתי לו.
"אתה טוען שגם ממרחק שמרתם על קשר?  מבלי לדבר?"
"כן,"  עניתי. "כשהיה לי רע היא תמיד הרגישה.  וכשלה היה טוב
תמיד ידעתי.  גם בשנים בהן לא נפגשנו.  גם ממרחקים. תמיד."
"ועכשיו,"  שאל,  "מה מציק לך?  חוסר הודאות?  מציק לך שאתה לא
יודע מה יהיה?"
"לא,"  עניתי,  "לא חוסר הוודאות שלי.  אני כבר מסודר כך או
אחרת.  אבל אם אני לא מרגיש כלום -- גם היא לא מרגישה כלום.
היא לא תרגיש לעולם,  והיא לא בנויה לזה.  אילו רק היתה דרך
להודיע לה..."
הוא שתק לרגע ויכלתי לחוש את גלגלי מחשבתו המשפטית זזים.
תחילה לאט,  ואחר כך במהירות הבזק.  "אילו לא היה הענין תלוי
ועומד בבית הדין,"  אמר,  "יכלת להודיע לה.  בחלום, בתחושה או
סתם להשכיח דברים מליבה.  אבל כל עוד אתה בבית הדין,  יש..."
"בקצב הזה"  התפרצתי לדבריו,  "יש בהליך הצדק עצמו מידה של אי
צדק!"
"כך חששתי"  אמר,  "עינוי הדין.  תן לי לדבר עם עמיתי."

לאחר הישיבה נתבקשתי ללשכת השופטים.  אב בית הדין הביט בי שלא
כהרגלו,  חייך ושאל אם יש לי השכלה משפטית.
"לא..."  התנצלתי,  מנסה להסתיר את דעתי האמיתית על עורכי דין
שהכרתי.  נכון,  אף פעם לא פגשתי מישהו מהליגה שלו.
"אם תזכה,"  אמר,  "יכל להיות שלא מאוחר מדי;  אתה חושב נכון.
ולענינך:  בית הדין -- בעצה אחת עם הקטיגור והסניגור -- החליט
לחרוג מן המקובלות.  באופן יוצא מן הכלל נרשה לך לנסות ולשלוח
סימן כבר עכשיו.  הסניגור ימסור לך את הפרטים וכולנו נקווה
שתצליח."

הסניגור ליווה אותי החוצה ואת הדרך למשרדו עשינו בשתיקה.
"'אתה חושב נכון' זו מחמאה גדולה ביותר מפיו"  אמר כשפתח את
הדלת.  "מצאת חן בעיניו,  וזה טוב."
"זה הדדי"  אמרתי,  "אבל מה יוצא לי מזה?  מה מותר לי?  מה
אסור?"
הסניגור הביט בי כמורה שחוזר על החומר בפני תלמיד פטפטן:
"אסור בתכלית"  אמר  "לתת הוכחה של ממש לקיומנו.  ומכאן יוצא
שכל מסר שתעביר יהיה בהכרח סוביקטיבי ולא,  חלילה,  עובדתי."

לא צריך להגזים.  לא ציפיתי שיתנו לי לדבר בטלפון או לשלוח
דואר אלקטרוני,  אבל הסניגור הפתיע אותי.

"מותר לך... אמר,  מותר לך לשבת כאן,  במשרדי,  ולכתוב סיפור
שכל בר דעת יראה בו בדיה מוחלטת.  ויכל להיות שהסיפור יגיע --
כך או אחרת -- למערכת של עיתון זה או אחר.  ואולי הסיפור יהיה
טוב וראוי לפרסום.  ויתכן אפילו שיפורסם,  נאמר,  במוסף
הספרותי של ערב שבת.  ויכל להיות שדוקא בשבת הזו היא תקרא
במוסף הספרותי."
"יכל להיות,"  אמרתי,  "אבל לא סביר.  אני לא סופר,  ולא כל
סיפור מתפרסם,  והיא לא קוראת מוספים.  לא סביר או... אולי
בעצם יש תקוה?"
"אתה חושב נכון,"  חייך הסניגור מתוך קמטי עיניו.  "סבירות...
סבירות ותקוה -- ענינים בהם יש לבית הדין הזה סמכות עליונה."

הוא חיכה בסבלנות כשכתבתי אלף מלים בערך.  כשגמרתי,  ניגש
בעצמו למחשב ושלח את הקובץ בדואר אלקטרוני.  ואם המערכות כאן
פועלות אולי תביני את הדחף הפתאומי שהביא אותך,  דוקא השבוע,
לעיין במוסף הספרותי.