אני לא יודעת אם התאהבתי בו בהתחלה, ילד חמוד שעסוק בגיטרה שלו
יותר מאשר בכל דבר אחר , עיניים חומות עצובות וחיוך הכי מתוק
ועצוב בו זמנית . ומבט , מבט שאומר כל כך הרבה , מבט של איש
זקן במסווה של ילד מתבגר.
יושב שעות ומנגן סולואים על הגיטרה השחורה שלו ולא מסיר את
העיניים כדי להסתכל בי , מדיי פעם מגניב חיוך או משפט קטן
לעברי . נפגשנו במתנ"ס כמה אנשים שרוצים להקים להקה , זמרת
צעירה שמתוסבכת מעצמה ומכל הסובב סביבה .רוחות של סתיו נשבו
בחוץ , סיימנו את החזרה והתקדמנו כל אחד לכיוון הבית שלו , הוא
הוציא סיגריה , התחיל להחשיך , הוא הביט לשמיים ופלט דובה
גדולה, עד שהבנתי למה הוא התכוון, התחלנו לדבר על כוכבים ועל
חיים בכוכבים אחרים , הניצוץ שב לעיניו , ילד מתבגר עם נשמה של
איש זקן וחכם .
אני לא מתאהבת בקלות , אני לא נהיית חברה של אנשים- במיוחד
בנים עצובים- כל כך בקלות , אבל העצבות שלו ריתקה אותי , צורת
המחשבה שלו , נקודת המבט השונה שלו על העולם , כמו אומר אני לא
באמת שייך לפה , אני אורח זמני , באתי להנעים את זמנכם כל עוד
אני פה .זמני שכמוני.כל כך רציתי לצעוק לו כמה פעמים תנחת אוהד
, החללית שלך עדייו לא הגיעה , אני בטוחה שהיא תגיע מתישהו
בקרוב , אבל עכשיו אתה פה על הקרקע וצריך להישאר על הקרקע
איכשהו.אתה ילד קטן. תמיד הקנטתי אותו, ילד בן 3 מקסימום , הוא
היה מסמיק , מסמיק כמו ילדה קטנה ובתולה אמרתי לו , כמו ילדה
קטנה ובתולה.כל אחד הלך לדרכו , לא חשבתי עליו כשהגעתי הביתה ,
שמתי במערכת את הדיסק של אלניס מוריסט ונשכבתי על המיטה עייפה
מאימוץ ייתר של מיתרי הקול שלי.
השיחות ביננו הפכו לעמוקות יותר ויותר , למורכבות יותר ויותר ,
הוא התחיל לספר לי על התוכניות שלו , מלמד אותי לאט לאט לקבל
אותו ואת המוסיקה שלו , אותו ואת השירים שהוא אוהב וזה לקח
המון זמן , ובטח שלא בקלות , לא הצלחתי להבין איך כל הבנים
חשובים כותבים ושרים על אותם דברים , איך הם בוכים על העבר
שלהם , על זה שקשה להם , על כאבים בלב , כאבים שכנראה לא
קיימים כמו שהם קיימים אצלי.הכי מוזר שאני הכרתי אותו יותר
מאשר הוא הכיר אותי , הוא היה הרבה יותר פתוח בשיחות שלנו,
אפילו שהוא ביישן, אפילו שהוא לא דיבר איתי בכלל בהתחלה , רק
משפטים קלים , רוצה לשתות ,רוצה לאכול, רוצה ,רוצה.
יום אחד אמרתי לו שהוא מאוד דומה לאדי וודר , הוא חייך והתחיל
לנגן את בלאק תוך כדי שהוא מנסה לחקות את הקול של אדי , קול
עמוק שחודר לבטן, שעושה אפילו פרפרים קטנים, קול של גבר בשל
יותר מילד בן 17 וחצי ,ליטפתי את הלחי שלו וחייכתי , אדי שלי ,
תשיר לי עוד קצת , בקול מריר עצוב ומהורהר הוא ענה לי כן
והמשיך לשיר , כאילו אין סביבו אנשים, כאילו שאני לא נמצאת שם
מקשיבה לו , שר לעצמו , ממלמל לעצמו , מנגן לעצמו . רציתי לחבק
אותו , להניח את הידיים שלי על הזרועות שלו שנהיו שריריות יותר
מאז שהוא התחיל ללכת לקורס הכנה לצה"ל,ללטף את השיער החום
והארוך שלו שהגיע בשלב הזה עד לכתפיים שלו , להגיד לו שאני
אוהבת אותו, אבל העדפתי להיות הקשה להשגה , שיתאמץ קצת, אף אחד
לא מת ממאמץ.
הייתי שנה מתחתיו , אני בכיתה י"א והוא י"ב , למדנו באותו
תיכון אבל לא באותה כיתה , אני הייתי החכמה יותר , בין הבנות
היחידות שלמדנו במגמת פיסיקה כימיה, מוקפת בבנים שרוצים רק דבר
אחד , חלקם אפילו לא התבייש להגיד את זה מפורשות , והוא לא חשב
על זה נראה לי , או שהוא פשוט לא הראה מפורשות שהוא רוצה את זה
, מסתיר את המחשבות האפלות שלו עמוק בתוכו , מספר רק דברים
עליו אבל לא מחשבות עלי . הוא למד במגמה הספרותית , בן יחיד
בין בנות , שמכרכרות  סביבו, רוצות אותו לידן , באות לבקר אותו
בשעות לא שעות , מדברות איתו על כל דבר ומתייעצות על הנושאים
הכי אינטינמים שיש , והוא ? הוא היה מקשיב להן לא קוטע אותן
בכלל , ובסוף שהן מסיימות הוא היה מייעץ להן מחבק אותן , אומר
שהכול יהיה טוב כי הוא פה ושלא תתבייש לבקש כל בקשה שהיא.בן
שהוא של כל הבנות אבל עדיין לא שלי .לא רציתי לשאול אותו למה
הוא כל כך טוב אליהן , או שרציתי ולא היה לי אומץ?
בחזרה של אותו היום נגנו שירים של ביטלס פינק פלויד וג'פרסון
איירפליין ,הוא רצה להרגיש היפי ליום אחד ואנחנו נתנו לו את
ההרגשה הזאת עד הסוף משתדלים לרצות אותו בכל השיגעונות הקטנים
שלו , לא אומרים לו שהוא מתנהג מוזר , שהוא לא אוהד הרגיל ,
שמשהו פה לא מסתדר לנו, אחרי החזרה שאלתי אותו אם הוא משתמש ,
הוא חייך אלי חיוך ביישני ואמר שאחותו ראתה את הסרט איימג'יין
והוא פשוט נכנס לרוח התקופה ושלא נתייחס לזה כל כך , לא נכח את
זה ברצינות תהומית , אהבל אמרתי לו, אתה פשוט אהבל
מושלם.התחלנו לדבר על מוסיקה ברצינות , על הקטע הזה שאני שומעת
מוסיקה אחרת ממנו שאני מתמקדת בזמרות יוצרות חזקות כמו אלניס
או ג'וני מיטשל והוא שומע דברים כבדים יותר מסובכים יותר
מוזרים יותר , הגענו לקינג קרימזון , שנינו אהבנו אותם , כל
אחד מהסיבה שלו , התחלנו להשוות הרכבים שונים של הלהקה , הוא
הזמין אותי אליו הביתה לשמוע תקליטים .זה הדיסק הכי טוב שלהם
הוא חייך לקראתי והגיש לי את "אדום".
רוצה לאכול משהו? אימא עשתה פיצה עם זיתים , ואני לא יכול
לאכול את זה , אני טבעוני שכחת? לא שכחתי , אני חושבת ששנתי את
כל הגישה שלי לאכול מאז שהכרתי אותו , נהייתי יותר מודעת למה
זה בעצם בשר וכמה התעללויות החיות עוברות עד שהן מגיעות לצלחת
שלי , אבל לא נהיתי צמחונית בשלב הזה , לאנשים שמכורים לבשר
קשה להתנתק כל כך מהר. זה היה התקליט הכי כבד של קינג קרימזון,
דיסטרושנים של גיטרה ואפילו כינור ושירה ומילים הכי מרירות
שקרימזון אי פעם כתבו , התאהבתי בתקליט ולאט לאט התאהבתי באוהד
שכבר נקרא על ידי אדי.
עברו כמה שבועות ולהפתעתי הרבה אדי הזמין אותי לצאת איתו
למסעדה , ובעיניים בוהקות סיפר לי שהוא מאוהב , שאלתי אותו בלי
למצמץ אפילו , מי תאהב אותך אסטרונאוט שלי? ושוב תסמונת החיוך
העצוב , מריר , ושוב המבט המבויש . בך הוא אמר לי בקול ממיס ,
תסכימי לצאת איתי? אמרתי לו שאני אחשוב על זה , שייתן לי לישון
על זה בלילה , שאני אתן לו תשובה מחר בבוקר או מקסימום עוד
יומיים. ברור שלא ישנתי כל הלילה , ברור שחשבתי עליו , אבל לא
מראים לגבר התלהבות ככה חני חברה שלי אמרה לי .

להיות חברה של אדי היה שונה מאוד מלהיות ידידה הכי טובה שלו,
הוא פרח פתאום , מרחף הרבה יותר , ומאושר, פתאום גיליתי אדי
אחר ,שמח , מחייך, שובב לפעמים , היינו הולכים לים רק כדי
להסתכל על השקיעות או הזריחות , הוא היה מסתכל על העננים ומספר
לי סיפורים על העננים , אתה ילד מוזר אדי שלי , אתה ילד מוזר
.אהבנו אבל לא בקיטשיות , אדי לא ידע מה זה קיטש בכלל , אני
חושבת שכל המוצי פוצי לא עיניין אותו , הוא אהב אותי בדרך שלו
ואני קיבלתי את זה , פתאום השיחות דיברנו עלינו , על מה נעשה,
על תוכניות לעתיד הקרוב ואפילו הרחוק , הייתי הולכת לישון
בחיוך וכמה בחיוך ואדי שלי שלי שלי , כל כך מוזר להגיד את זה
אפילו.

הזמן עבר , בגרויות על הראש אדי עסוק בבגרויות מגנים ומסיבת
סיום , למרות שהייתי כיתה מתחתיו השתתפתי במסיבת סיום , כי אדי
החליט שכל הלהקה תופיע ותשיר כמה וכמה שירים ,ואני כמובן היתי
חלק מהלהקה , חלק מרכזי כמו שאדי אמר לחברים שלו,היה לו רעיון
בראש כולנו לבושים בשמלות שחורות שרים שירים של פארל ג'אם ,
אדי שר אדי או משהו דומה לזה , ההכנות היו בעיצומן , התרגשות
רבה , אנחנו על הבמה , מנסה להבין מה קורה שם בעצם , אחרי
שסיימנו את ההופעה אדי והחברים שלו מהשכבה הלכו למסיבת בריכה
ואני חזרתי הביתה מנסה לישון אחרי ערב מעייף ביותר .
כמה שבועות אחרי מסיבת הסיום אדי התגייס לצה"ל לאחת מהחטיבות
הכי נחשבות שקיימות , הוא היה מאושר , אמר שככה הוא באמת תורם
למדינה , שהוא נותן את כולו כי זה כל כך חשוב , כי אם הוא לא
ייגן עלינו מי ייגן? לא אהב את המשתמטים על רקע אידיולוגי
אפילו שהוא עצמו התנגד לכיבוש והשתתף בכמה הפגנות , מוסרי מוזר
חשבתי לעצמי , אבל לא העזתי להגיד לו .בכל תקופת הטירונות אדי
שלח לי מכתבים כמעט כל כמה ימים , והיה מתקשר לפחות שלוש פעמים
בשבוע , הייתי מחייכת כשהוא התקשר , מנסה לפי הקול שלו להבין
מה הוא מרגיש כי לספר הוא לא סיפר , לא התרחקנו בתקופת
הטירונות , ההיפך, מאוד התקרבנו , הוא כתב לי על פרפרים ואנשים
, על מוסיקה וסוסים, על טבע ופוליטיקה ואפילו על יחסי מין ועל
החברים שלו בפלוגה ,
,ואז הגיע שלב ההתמקצעות , תרגילים בשטח, חום של מדבר , ואדי
מסוגר יותר , בפעמים שהוא בא הביתה הייתי רואה שקרה לו משהו ,
שהוא מתרחק ממני ומעצמו אבל לא ידעתי למה , היה לי קשה לשאול ,
ידעתי שהוא יגיד שהכל בסדר ויחייך את החיוך שלו ואני לא אשאל
יותר , אבל דאגתי , הייתי רגילה שהוא סגור אבל ההסתגרות הזאת
היתה אחרת , כאילו אומרת קורה לי משהו , קשה לי שם מאוד , אני
בקושי מסוגל להתמודד, וראיתי את זה , ראיתי איך הם הופכים אותו
למכונת הריגה , ראיתי אותו משתנה מפעם לפעם שדיברתי איתו ,
מסוגר יותר, עצוב יותר עם עיינים כבויות לחלוטין, זה לא היה
האדי שהכרתי , זה לא היה החבר שכל כך אהבתי , אבל לא נפרדתי
ממנו , לא הייתי מסוגלת , אהבתי אותו יותר מדי , וידעתי שהזה
זמני , שהכל יסתדר .
הימים היו ימי בגרויות , חום של קיץ , לחצים ממבחנים , ואדי
כמעט ולא שולח מכתבים , פעם בשבועיים להגיד שהוא בסדר , ]עם
בשבוע מתקשר להראות שהוא עדיין אוהב , הבנתי אותו , הוא היה
עסוק וגם אני וזכותו להיות שקוע בעצמו כמו שזכותי . את הטלפון
אחרון ממנו קיבלתי יום לפני הבגרות שלי בפיסיקה , הוא התקשר
להגיד בהצלחה ושהוא שולח חיבוקים ונשיקות ויודע שאני אצליח ,
חייכתי לעצמי , איזה מין חבר יש לי , שזוכר שיש לי מבחן
בפיסיקה ושכל כך מאמין בי ,כמה ימים אחרי זה טלפון מאמא של אדי
שבקשה שאני אבוא אליהם כמה שיותר מהר, דאגתי, אני לא חושבת
שדאגתי ככה כל החיים שלי ,אמא שלו לא אמרה הרבה רק שאוהד איננו
, ושהצבא אומר שזאת תאונת אימונים , לא בכיתי באותו רגע , גם
בהלוייה לא , אני בטוחה שהוא לא היה בוכה בהלוויה שלי , רק
מעשן עוד סיגריה ושותק.