הנעליים שלי היו, ביום גשום זה, יותר כבדות ורועשות מלבי
הקפוא. משאירות טביעת-אוזן איתנה על האספלט השחור, הדומם,
מפרות את שלוות החורף המזויפת.
לא הרגשתי כלום חוץ מקור צורב את קצה אפי.
לאחרונה חוויתי יותר אורגזמות מריקוד ומקלחות מאשר מבנים.
שני דברים שהצליחו להפשיר ולו במעט את לבי, להאיץ קצת את
הדופק, להרוות את תאי העור העייפים שלי במעט חן וגמישות.
אם לא הייתי כל כך שלילית, אולי הייתי יכולה למצוא בהם יותר
מחצי נחמה.
...
שקט. רמזור אדום. האדם מציב לעצמו גבולות מיותרים בעליל,
לעתים. הרחוב נבלע בדממת האלחוט ששכנה בו. אף לא נפש חיה. אף
לא מכונית. מי צריך גבולות?
רמזור ירוק.
מודה אני לך אלוהי החוקים שאפשרת לי לפסוע במעבר חציה זה.
עוד כמה רחובות והמולת אנשים מהדהדת באוזניי.
ממשיכים הם בחייהם, לפעמים בצורה עיוורת. בתמיהה נוכחתי לדעת
שרובם לא שואלים שאלות.
צבא טיול לימודים. משפחה קריירה.
השעון רץ. והם רצים אחריו.
אני גם. עם נעליים כבדות על אספלט, רצה אחר הזמן. עוד שעה
אבודה. עוד דקה שלעולם לא תשוב.
סופרים את השניות.
תשאלו למה.
רמזור אדום בתוך המולת אנשים. הגבולות תמיד שם, גם אם לא
מתייחסים.
עמדתי וצפיתי בהבל פי מתעטף באוויר הקר ונעלם. ופתאום, מתוך
הרחוב הקודר, צחוק פעמונים של ילדה. הבטתי ימינה וראיתי נערה
בת 17 או 18, יפייפיה, עומדת עטופה במעיל וכפפות, וצוחקת.
הבטתי לעברה והיא הסתכלה עליי וחייכה.
מחזיקה ביד מתקן בועות סבון ובקבוק קטן, מפריחה אל העולם
עיגולי קסם שבריריים. כמה שניות והן נעלמות.
היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה בחיוך, "גם אנחנו כאלה, את
יודעת."
רמזור ירוק. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.