היום היינו בלונה פארק, נהנינו כמו שלא נהנינו כבר הרבה זמן,
ממש כמו ילדים קטנים, בסוף היום, כשנכנסנו לרכב אורן הדליק את
הרדיו, "היא לא רואה, אני כאן כל הלילה, עומד בצד ומסתכל. איש
מאוהב"... אני מקדיש לך את השיר הזה, הוא אמר. ואני, לא מעכלת,
לא מגיבה... אתה הקדשת לי את השיר הזה... אתה... ישר עלית לי
לראש. אני לא מבינה כמה אני יכולה לבכות בגללך. כמה אני יכולה
לכאוב. כל מילה בשיר הזכירה לי אותך. כל מילה בשיר דקרה כמו
סכין חדה, ישר לתוך הלב שלי. בלי רחמים. הדלקתי סיגריה ושקעתי
בתוך המוזיקה . "היא לא דומה, לאף אחת אחרת. לאף אחת שעוברת
ברחוב". לאט לאט עיניי התמלאו דמעות. וראשי שקע במחשבות,
עלייך. הרבה זמן לא חשבתי עלייך, הרבה זמן לא הרגשתי ככה -
בגללך. נזכרתי באותו היום שהקדשת לי את השיר הזה. זה היה ממש
לקראת סוף הקשר שלנו, אמרת שלא תוותר עליי בחיים. והנה, ויתרת.
ויתרת ואתה נשוי לאחרת. ויתרת והשארת אותי כך לבד, כואבת. אני
כל כך רוצה שתחבק אותי, אני רוצה שוב את הרגשת הביטחון שהייתה
לי איתך. אני לא יכולה וזה שובר אותי, כי אני יודעת שהיית יכול
להיות שלי. אחרי שהורדנו את כולם בבית, אורן ואני ישבנו
ודיברנו קצת מתחת לבית שלי. אנחנו מדברים, ופתאום הוא שואל:
"את רוצה לספר לי למה בכית קודם?" ניסיתי להכחיש. ואורן ממשיך
בשלו: "את חושבת שלא ראיתי אותך בוכה בשקט? מנסה שלא ישימו
לב..." לא רציתי לספר לאורן מה היה. אז הוא אמר, "באמת
שהתכוונתי לכל מילה בשיר... עדיין מתכוון. כולו מוקדש לך".
ואני, רק מרכינה ראש ושותקת. אורן חיבק אותי. אתה יודע, הרגשתי
כל כך טוב בין ידיו המחבקות, העוטפות. הרגשתי בטוחה. אבל לא
כמו שהרגשתי איתך. הגעגוע לא אמור לעבור מתישהו? ומה עם האהבה?
היא פשוט תשאר שם לתמיד?
אתה הורס לי את החיים!