אש בוערת באישון לילה. גחלים לוחשות. חבורה של נערים. הרבה עשן
שמתגלגל.
ואני? יושבת שם, ומסתכלת במין מבט מלנכולי מהצד.
בוהה בעשן, ותוהה לאן ואיך הוא פתאום נעלם...
ממש כמו החופש הזה. החופש שלי...
שאולי במידה מסויימת, לקחתי אותו קצת יותר מדי לריאות.
אבל זה לא משנה הרבה, כי בקרוב גם הוא, כמו הכל.. יעלם.

אני עדיין יכולה לשמוע את ציוץ הציפורים,
ולחוש את אותם זרמים דקים וקרים של מים בין אצבעות רגליי...
והם, הם אותם אנשים. בעלי שתי פנים נפרדות,
או אולי יותר... שעוד לא יצא לי להתקל בהם.

פסעתי לי ברחוב החשוך, אוויר קר זרם לתוכי
אוויר שנתן למחשבות להתחיל לצוץ.
ועוד סיגריה נדלקה.
שואפת את העשן הסמיך לתוך הריאות,
ומתאמצת לא לדעת. לא לראות.
ומסביבי רק אוויר קר, ועשן. וגם הוא, הולך... ונעלם...

"יום אחד תצטרכי להתמודד עם הדברים כמות שהם."
לחש הקול שבקע מתוכי
-"אני יודעת..." עניתי לו בשקט. "בנתיים אני מתחמקת,
ומשתדלת לדחוק את היום הזה כמו שיותר עמוק בתודעה."
הוא הנהן בהבנה, ונעלם. כמו שהוא. הלך ונעלם.
בדיוק כמוהו, כמו העשן הארור...