זכרונות מושלמים מונצחים לנצח. תאריכים, פרידות, ההיא שלא
יוצאת לי מהראש, שירים שאהבתי... הכל מונצח שם במין שלמות
מדהימה שכזאת, קווים לבנים, טהורים, זכרונות לנצח. אני זוכרת
את הסיבה לכל קו, לכל פס, לכל ציור שאינו מובן לעין זרה... הם
לעולם לא יבינו מה כל כך מדהים ומושלם בזכרונות האלו. לעולם לא
יבינו איך יד רועדת מסוגלת להחזיק סכין בצורה כל כך יציבה, איך
עיניים מכוסות דמעות רואות את העור, מחברות את הסכין אליו.

הם לא יכולים להבין מה כל כך יפה בזכרונות האלו, לא יכולים
להבין עד כמה הם מיוחדים עבורי, כמה משמעות יש אפילו לפס הכי
קטן...

לא מבינים מה יפה כל כך בכאב האמיתי הזה, לא מבינים את הכנות
שאני יכולה לחלוק רק עם הסכין והעור, ולא עם אף יצור אחר.

כל כך קשה להסביר ואני לא מפסיקה, חושבת שאולי הפעם המילים שלי
יהיו מושלמות כמו הזכרונות האלו ושהם יבינו, אולי הפעם...

אמא מכבסת את הסדין בשקט. רואה את האדום הזה ואינה אומרת מילה.
גם היא איתם, לא מבינה, אבל אמא כבר התייאשה מלנסות. הסדין
הלבן והטהור, זה שנשאר עוד מהבית של סבתא, אדום כולו, וקשה
מהדם שהתייבש, אבל אמא שותקת.

מסתכלת עליי, מחבקת, מחייכת, מבטיחה שהכל יעבור, ואיננה מבינה
שזכרונות מושלמים כאלו חייבים להמשיך ליצור.

[29.9.03, יום שני]