כ ת ב ת   צ ב ע
ישבנו בסלון כשעוד היו פה הספות הישנות. הוא רכן אליי, הביט בי
ושאל אם דמות גיבורת הספר מבוססת עליי. כמה שצפיתי את השאלה לא
ממש התכוננתי למבט שלו. לא יכולתי לענות פתאום. חייכתי. הוא גם
חייך. והשתרר שקט. הראיון נמשך למשך שלושה מפגשים, כי בכל פעם
שהוא היה מגיע לאיזו שאלה עם בשר, השקט היה מגיע וקוטע את הכל.
הוא לא ממש קיבל את התשובות שרצה. אני חושבת שבסוף הכתבה
פורסמה. אני חושבת שאפילו עשו ממנה כתבת צבע.

שכבתי במיטה ושיחקתי עם הטלפון. התקשרתי לעצמי וניתקתי. זה כבר
כמה ימים שאני לא עובדת ואני לא מוצאת רגע לנוח. אתמול בערב
כשכבר חשבתי שאפשר להרים רגליים אפרת הופיעה פתאום. בזמן
האחרון היא מבקרת הרבה. מגיעה, עוקצת אותי, והולכת. "מה קרה?",
היא שאלה, "איפה החברה המפחידה שלך?" היא כל הזמן היתה יורדת
על החברה הלסבית הקצוצה שלי. לא היה לי כוח לענות ושתקתי. אחרי
שהשתתקה גם היא, היא התקרבה אליי והניחה יד על כתפי. הייתי
נורא עייפה והחלטתי להזמין אותה לחדר השני. נכנסתי למיטה והיא
כיסתה אותי ונשארה עד שאירדם. בבוקר היא כבר לא היתה.

אוקטובר בפתח ומדי פעם מופיעה רוח סתיו ומלטפת אותי. התקופה
היפה ביותר בשנה,  ודווקא היום תקעו לי אירוע בהוצאה לאור,
ואני בכלל רציתי לעלות על האופנוע ולרכב צפונה. הבטתי למטה
מהחלון וראיתי איך הפלסטיקים האדומים של האופנוע הפכו ורודים
מהשמש. לא היתה ברירה אלא לצאת לעבודה ביום שבת היפה הזה.
הגעתי לאירוע של הוצאת שלג, חייכתי לכמה פרצופים מוכרים ואפילו
שמעתי תגובות על הכתבה בעיתון מהשבוע שעבר. בסוף ישבתי עם אפרת
על הבר לאיזה כוסית ומשם חתכתי הביתה.

"מעניין שאותה חוויה נוראית, אותו אונס, מלווה את הגיבורה שלך
משך כל הספר, ועדיין המילה אונס לא מופיעה בספר ולו פעם אחת."
הוא הביט בי, ולא ממש הבנתי מה הוא רוצה. אולי זו היתה שאלה,
אולי הוא רצה שאסביר משהו. אז חייכתי. הוא חייך. "אתה צודק".
בסוף אמרתי בהרמת גבה. הוא היה יושב מולי כך, אוחז בספר ביד
אחת ובשנייה במשקפיו, מעלעל בין הדפים, מוציא פתקיות צבעוניות
מביניהם ויורה לאוויר הארות שכאלה. מחטט בקרביים, חותר ליעד לא
ידוע. בסופו של דבר נראה שלמרות שיתוף הפעולה הלקוי שלי הוא
הצליח לגבש כתבה בעצמו, וסיים במלים: "סופרת צעירה וצנועה. ללא
ספק סופרת אך לא ממש צעירה".  עד היום לא הבנתי למה התכוון.

רציתי לומר לו שאפרת תמיד דווקא אומרת לי כמה אני עוד ילדה.
כמעט אפילו הפגשתי בינהם, אבל העדפתי שלא. בדרך כלל מה שקורה
במפגשים כאלה זה שהם עוד יכולים להתאחד נגדי. היא עוד היתה
מספרת לו שהגיבורה היא ממש לא פיקטיבית. היא הייתה משתפת אותו
בסיפורים שמאחורי כל אותן צלקות קטנטנות שעל גופה. ובכלל,
ההסכם הלא רשמי שלי עם אפרת הוא שאסור לה לקרוא את הספר. זה
היה יכול להיות ממש מביך.



ה פ ס י כ י ת   ש ל י
בפעם הראשונה שנפגשנו, ישבנו בבית קפה על חוף הים בתל ברוך.
שלום חנוך שר ברקע על אדם בלילה בעיר זרה, ואני, משום מה,
הייתי הכי קולית בעולם.  אולי פשוט הייתי עייפה מדי. מיד
זיהיתי אותה, וסימנתי לה לבוא לשולחן.  אפרת היתה אז כבר די
ידועה כפסיכולוגית ואשת תקשורת מוכרת. היא לא התנצלה על
האיחור, וזה די מצא חן בעיניי.  חסך ממני את אי הנעימות בלשקר
ולומר: שטויות, גם אני הגעתי לפני דקה... דיברנו ודיברנו
ופתאום ראינו שכבר ממש מאוחר, אז הלכנו כדי שהמלצרים יוכלו
ללכת לישון וקבענו להפגש למחרת בקליניקה.
זה היה חוה"מ סוכות והמזכירה שלה היתה בחופש. היא פתחה לי את
הדלת והובילה אותי לחדר. המסדרון היה צר ורק אחר כך היא תספר
לי שהיא גם הרגישה משהו באוויר מסביבנו כשפסענו שם. היא תגיד
לי שכבר אז ידעה שאנחנו נתחבר בקלות. היה לי נעים להיכנס לחדר.
התיישבתי ונצמדתי למשענת הכסא.

רק היום אני מבינה באמת כמה היא היתה זקוקה לי אז. במשך אותן
45 דקות הייתי מצחיקה אותה, מרגשת אותה, מאתגרת אותה, מרתקת
אותה כמו שאף מטופל לא עשה. היא היתה נותנת לי "שיעורים" לכתוב
כל  מיני דברים, כמו למשל: הזיכרון הראשון, וכשהייתי מביאה,
היא היתה מתעקשת שאקריא לה אותם. היא היתה מביטה בי קוראת
ומקשיבה כמו שאף פעם לא הקשיבו לי, גומעת כל מילה ומילה ולבסוף
מביטה בי עמוק ומחייכת. גם אני חייכתי. בעיניים בוהקות.

יום אחד יצאתי מהקליניקה, זה היה כבר אחרי כמה חודשים של
טיפול. הרגשתי את הגרון החנוק שלי מתחיל להיכנע לבכי ומיהרתי
לעלות על האופנוע. הדמעות התחילו כבר לשטוף את לחיי כשפתאום
היא הופיעה שם. היא כנראה יצאה ממש אחריי, אולי רצתה לומר לי
משהו, אולי רצתה לתפוס אותי על חם - בוכה. הייתי מבולבלת אבל
לא אמרתי דבר. היא חיכתה שאתן לה את הקסדה הקטנה שהייתה קשורה
מאחור ועלתה איתי לנסיעה. הצצתי במראה וראיתי אותה יושבת שם,
עוצמת עיניים, מתענגת על הרוח ומחייכת.  זו הייתה הרכיבה
הראשונה שלנו יחד, ואחריה באו עוד הרבה. היינו שרות, מדברות,
רבות ומתרחקות עם האופנוע כמה שרק אפשר. פעם הגענו ליער בן
שמן. היא ירדה מהאופנוע וביקשה שאחזור לבד. כל כך נהניתי באותו
יום, למרות שהיה קצת מפחיד ללכת שם לאיבוד בין השבילים. אני
חושבת שהיא בחנה אותי, רצתה לראות אם אסתדר לבד. כשהגעתי הביתה
היא חיכתה לי מתחת לבניין, מחויכת.

"את רוצה ת'משולש האחרון?" היא שאלה והתחילה לנגוס בחתיכת
הפיצה שנותרה. ראינו טלוויזיה אצלי בסלון. ערב שלם אני מרגישה
שאפרת מנסה לומר לי משהו, ואני לא בטוחה מה. "מה הפנטזיה הכי
גדולה שלך?" "לראות את הסרט הזה עד הסוף", עניתי מבלי להוריד
מבט מהמרקע. "שלי זה לנשק אותך". כאילו זה ישב לה בפה ונפלט
כשהיא פתחה את שפתותיה כדי לנשוף אוויר.  לקח לי רגע להבין מה
ומי. סובבתי את ראשי והבטתי בה. מבט חצי מאוכזב חצי מרוצה.
חצי חיוך. ואז נותרתי לבד.

במפגשים הבאים אצלה בקליניקה הייתי מרוחקת. קורקטית. היא
החמיאה לי על הכתיבה. אני רק חיכיתי לצאת ולברוח משם על
האופנוע. בלעדיה. לעתים בערבים היינו יוצאות עם חברות שלי והיא
הייתה יושבת לידי ושותקת. החברות ידעו שאסור לשאול שאלות על
הקשר הזה שיש בינינו.



א ל י   א ל י
כשחזרנו מהטיול באנגליה לא התראינו שבוע. כמה שהיה לנו טוב
יחד, כנראה היה קצת אינטנסיבי. התקופות האלה של הניתוק מאפרת
עושות לי טוב. החברות רואות אותי יותר, אני מצליחה להתרכז
בעבודה ואני מתפנה להבחין בהמון טוב שמקיף אותי. יעל שאלה אותי
בטלפון איזה יום 'מה העניינים' וכשעניתי "אחלה" היא השיבה:
"מה, באמת???"   כאילו זו הייתה תשובה ממש לא צפויה. כאילו זה
לא הגיוני שאני ארגיש נפלא... אז, צחקנו על זה, אבל עכשיו זה
קצת פחות נעים. מכניס אותי לפרופורציה. הכניסה של אפרת לחיי לא
ממש עשתה לי טוב. פעם היו לי הרבה יותר חברים, קיימתי זוגיות
בריאה, הייתי מתרועעת בחברה, היו לי תכנונים על עתיד ורוד. אם
היו אומרים לי אז 'טיפול פסיכולוגי' לא הייתי ממש מתרגשת
ואומרת בטח שזה נשמע טוב, אבל אין לי צורך בזה בחיי.  

רכבתי על האופנוע לחוף בקיסריה ושרתי את אלי אלי, בכל בית השיר
נראה מדבר בטון שונה. מתחזק מרגע לרגע, הופך להיות יותר ויותר
אישי. פונה לכל נישה בחיי. החול והים, רשרוש של המים, ברק
השמיים, תפילת האדם. כל כך הסתדר לי השילוב של המלים עם הנוף
סביבי. כל כך הסתדר לי שאני לא זקוקה לה כבר, לאפרת. הבטתי
בהערצה מבעד לקסדה על מה שניגלה מולי ומה שמנופף לי לשלום
במראה. בכניסה לקיסריה עצרתי בצומת, בין הרשרוש והשמים, סובבתי
את ראשי וראיתי במכונית לידי משפחה שלמה מביטה בי וצוחקת. הם
כנראה זיהו אותי מהעיתון.  הם חייכו חיוך גדול ורק אז הבנתי
שהם צוחקים כי אני עדיין שרה...  הייתי נורא נבוכה, חייכתי
חזרה והמשכתי לנסוע. כבר לא עצרתי בים.
אפרת נורא צחקה כשסיפרתי לה על זה. עד היום היא תוקעת לי
גרסאות רוק של אלי אלי, עם דפיקות על השולחן.


ע ו ב ר ת   מ ס ך
"האמת היא שזו לא הפעם הראשונה שלי בטלוויזיה." חייכתי לבילי
מוסקונה לרמן. "כשהייתי קטנה לקחו אותי לחתול שמיל, ואפילו
ישבתי לו על הברכיים. ואם החתול שמיל לא נחשב, אז אני לא
יודעת..."   היא חייכה אליי חזרה, אבל לא נתנה להלצה שלי לשבש
לה את מהלך הראיון. "למה בעצם את מתרחקת מהתקשורת? הרי את
כותבת להמונים, נחשפת בצורות כל כך אישיות. את כותבת כמי שמנסה
להלחם על חירות האישה, על כבודן של הנשים, על עצמאותן. סיפרת
לתחקירנית על כמות המכתבים שאת מקבלת ..."  "גדול עליי" עצרתי
אותה והיא הביטה בי, מרמזת לי להמשיך. "אני מודעת לעובדה שיש
בי כוח להשפיע, אני יודעת, וזה מלחיץ, שאני לא יודעת עד כמה
רחוק זה מגיע, לפחות מאז הספר האחרון. את בטח תרצי תשובה
עמוקה, אבל אני אגיד לך שאני פשוט מתביישת. אולי במראה, אולי
בחיתוך הדיבור, אולי פשוט אני רוצה למזער את הנוכחות למשהו
יותר מופשט. אולי. בסופו של דבר זה אני לבד עם מי שמחזיק את
הספר בידו. ושם, שיעשה עם הדף מה שבא לו." ורק אחרי שעניתי
הבנתי מה היא בעצם שאלה או מה רצתה לשמוע, והוספתי: "אם אני
אצא לתקשורת ואענה על כל התשובות, אתן את כל הראיונות, אספר את
כל הבדיחות, אני אתגלה כדמות מוחשית, ברורה ומוכרת. לא הייתי
רוצה שמי שיושב לקרוא ספר שלי יחשוב  'את העמודים האלה כתבה
שירה בר, ההיא שאנחנו מכירים.'  לא הייתי רוצה שיחפשו קישורים
בכתיבה עם אותה דמות שהתקשורת חשפה. את הקישורים שיעשו עבור
עצמם. הרי זה כל העניין בספר, לא? אנשים מגלים במהלך הקריאה על
עצמם המון. על החברים שלהם, הסביבה. לא?"  

"את יודעת מה מדהים? את מדברת בלי להשתמש בתנועות ידיים. את
נראית כל כך שליווה וברורה עם עצמך ועם מה שאת אומרת. שמת לב
איך הקרצייה השנייה זזה כשהיא מדברת?" אפרת ואני יושבות
ומריצות בוידאו פעם אחר פעם את הראיון מ"מבט נשי". נראה לי
שהיא ממש גאה בי. לקח להם בדיוק שבועיים ושלוש ביקורות בעיתון
כדי להתקשר ולהזמין אותי לעוד תוכנית. אפרת אמרה שזה לא מפתיע
אותה.  



                                                           
     A n x i e t y
ישבתי על הספסל ברח' ארבע ארצות. חיכיתי לאפרת שתצא. לא נפגשנו
כבר שלושה שבועות וחשוב לי לומר לה עד כמה אני כועסת. לבוא
אליי בכל עת, להתדפק על דלתי, להתייפח על כתפי, להרחיק אותי
מהחברות ומהעבודה אפשר, אבל ארבעים וחמש דקות מזוינות של טיפול
היא לא מסוגלת לתת לי? אני הולכת להגיד לה הכל ואז נראה מה.
בסביבות עשר היא יצאה החוצה. קצת אחרי המטופלת האחרונה. ראיתי
אותה וחייכתי. היא נעלה את הדלת וחצתה את הכביש לכיוון
המכונית. חיכיתי שהיא תבחין בי. היא מצמצה לרגע וכאשר הבינה
שזו אני התקרבה (נראה שרק הראש שלה התקרב אליי). "שירה, זו
את??? מה את עושה פה?" פתאום לא יכולתי לדבר. הרמתי את הראש
וחשפתי את פניי לפנס הרחוב. "את מחכה לי?" היא הביטה במבט בוחן
אם זו באמת אני. "סתם הייתי בסביבה וחשבתי שאני רוצה לדבר, אבל
כבר לא משנה", מלמלתי. "טוב, אני הולכת עכשיו" היא אמרה
בספקנות ותוך כדי שהיא נכנסת לאוטו היא פזלה לעברי. גופי קפא
במקומו. הרכנתי את הראש והבטתי על רגליי שכשלו פתאום. לקח לי
הרבה זמן עד שהצלחתי לזוז משם, מהספסל, ליד החנייה. מאוחר יותר
בלילה השארתי לה הודעה במזכירה של המשרד שאני מצטערת שהופעתי
ככה.

אני יושבת ומנסה להזכר באותו ערב יום חמישי ארור וכל מה שעולה
לי זה המבט המפוחד שלה כשהיא ראתה אותי שם. לא מבט מבוהל מתוך
דאגה לשלומי אלא מבט מבוהל אמיתי. הבהלתי אותה. הפסיכיאטר
התעקש שאני אשחזר את הסצינה של אותו ערב ואנסה להתמקד בכל פעם
בפרט אחר. הכל הוביל לדבר אחד. אותו מבט.
היה במבט הזה שלה משהו מוכר, מסתבר שזה היה הטריגר שלי להתקף
החרדה שאירע למחרת. זה היה המבט שניסיתי לתאר בספר. אותו מבט
של הגיבורה שלי אחרי שתקפו אותה בלילה. מבט של 'אחרי חדירה',
קראתי לזה.  אני גרמתי למישהי יקרה את הנורא מכל.  אני עשיתי
את זה למישהי.  את החוויה הנוראית והקשה ביותר שאני עצמי
עברתי. איך יכולתי? מאיפה הרוע הזה בי?!
היא כבר מזמן שכחה הכל. היא לא הבינה למה אני לא מגיעה
למפגשים, למה נעשיתי בלתי נראית בכל החודשים שאחרי. בכלל לא
סיפרתי לה שהיה לי התקף חרדה ושחשבתי שאני מתה. בכלל לא שיתפתי
אותה בעובדה שאני מטופלת אצל פסיכיאטר ומקבלת תרופות שיאפשרו
לי לישון בלילה.

כבר שנה מאז ואני עדיין לא מסוגלת לקנות את העיתון שבו היא
כותבת. לא מסוגלת להתקרב לאזור הקליניקה. לא יוצאת למקומות בהם
בילינו יחד. אפילו ניתקתי קשר עם יעל, כי ידעתי שהן נפגשות.
אני יושבת באמבטיה, שוב משפשפת את כל גופי ותוהה אם אצליח
להתראיין הערב בטלוויזיה עם כל המחשבות והפחדים האלה.



מ ר א ה   מ ר א ה   ש ע ל   ה ק י ר
ניתקתי את הטלפון, חניתי רחוק מהבית, שלא ידעו שאני פה והכנתי
לי בתנור עוף עם תפוחי אדמה. ערכתי שולחן לאחד והתיישבתי לחגוג
את יום הולדתי השלושים. עוד מעט ערב ואני אחרי יום שלם של
חשבון נפש. אני יודעת מה קורה איתי, וזה הכי נורא. איבדתי
פרופורציות עם כל הסיפור של אפרת. קשה לי לומר את המלים עצמן,
קשה אפילו לכתוב אותן. קשה לי עם המעברים החדים האלה בין חיי
היום יום, השגרה, העבודה, האנשים ובין העולם שלי עם אפרת.
הפיקציה הזו שהפכה כל כך אמיתית. כדור השלג העצום הזה.
היום אני הולכת להתעמת עם אפרת. אני הולכת להתעמת עם עצמי.
התיישבתי על הספה החדשה ומיקמתי את המראה מולי, בסמוך
לטלוויזיה.  ענבל פרלמוטר מדברת ברקע על רכבת תחתית בתל אביב
ואני מחפשת אותה שם, מולי, את אפרת. אמרתי לה בתאבון והתחלתי
לאכול, חושבת מה היא היתה אומרת לי, איך היא היתה מביטה בי.
היא הייתה אומרת לי שהגיע הזמן שניפרד ולתמיד. שאני צריכה
להרים את ראשי ולתת לחיים לקחת אותי למקומות בריאים יותר. היא
אומרת לי שאני מוכשרת ויפה והיא שייכת לעבר. היא מנסה לומר לי
שבעצם לא היה בינינו כלום, והכל היה בראש שלי. היא אומרת שהיא
בסך הכל היתה הפסיכולוגית שלי, ומה שעשיתי עם דמותה מעבר לשעות
הטיפול נבע מחסכים בדמות אימהית. בביטחון. באהבה. בתחושת
שייכות. "בעיקרון זה בסדר וזה טבעי שיקרה", היא תגיד,  "אבל
לקחת את זה קצת רחוק מדי, שירה".

ישבתי שם מביטה על עצמי. שפתיי אדומות מהרוטב של הבשר ועיניי
בוהקות, עייפות.  לא היה שם כלום מלבדי. כלום. רק בחורה מקסימה
שעצוב לראות אותה בוכה.