"אם את לא נהנת, את יכולה ללכת מכאן", הוא אמר לי בעודו שוכב
חצי עירום, עם הזין למעלה... וכל מה שאני חשבתי עליו זה אותו
הרגע שהוא תיאר לי מהמסע לפולין וכל עפר האדם שמתחלחל לתוך
הריאות שלי כמו עשן
סיגריה. ואני... באמת לא נהנתי... כי תיארתי אותו ואותי
מחזיקים יד ביד, מהנהנים מול תמונה אמפרסיוניסטית שערן צור מצא
לנכון לחרוט עליה
מילים. אחר כך נוסעים לשתות איזה קפה מהודר על חצי בית קפה, עם
מוזיקה של דייויד בואי ברקע... עוד בימים שנהג לשים
ליפסטיק. אח, הימים האלה... הימים שכל שניה הייתי רוצה למצוא
אותי בהם, שכובה על הדשא באמצע פארק בסן פרנסיסקו, עם שיער
מתנופף. הוא משתגע ממני.
אני משתגעת
ממנו. |
