בכל פעם שאני נמצאת איתם
הכל נראה מושלם,
ואז מתגלה השריטה הרצינית
שבעיקרון לכל אחד יש בתכלית,
אבל דווקא אלי כל אילו נמשכים
כל אילו עם כל הפגמים,
שלבסוף אני מסתכלת ללא שום סינוור
ומשאירה את פי פעור,
מבינה שאולי זאת אני המוזרה
שמושכת אליה את כל המי ומה,
שלא חיים את החיים כמו כולם
שהם שונים או עברם מוכתם,
ואז אני מסתכלת על עצמי שנית
לא מסוגלת להחליט,
האם זה משהו בי שמושך מוזרים
שבחברה עצמה לא מקבלים,
בוחנת מסביב ולאחור
ולא רוצה לחזור,
ומבינה שוב ושוב סונוורתי על ידי אותה אחת
אהבה שמה,
שלה אף פעם לא אכפת. |