"ילדה, זה צריך לצאת," אמר ד"ר ברדיצ'ב בעודו תוחב את מכשיר
האולטרסאונד-דמוי-זין עמוק יותר אל תוך הכוס שלי. מה יכולתי
להגיד? אין הרבה מה להגיד כשאת שוכבת חצי ערומה על מזרן בית
חולים מסריח עם הרגלים פשוקות. לא שהמצב הזה הזיז לי, ד"ר
ברדיצ'ב היה הבן אדם החמישי שראה את הכוס שלי (לא כולל החבר
לשעבר). לא חשוב אבל; אני לא עברתי אף ניתוח בחיים שלי קודם
לכן, מלבד ציפורן חודרנית, אבל לך תשווה. באותו רגע רק רציתי
לבכות. אבל אני לא בוכה ליד אנשים, בטח שלא ליד זרים, למרות
שקשה לומר שארבעת האנשים שגחנו מעליי באותו רגע והציצו אל תוך
הוואגינה שלי היו ממש זרים. ד"ר ברדיצ'ב, הרופאה הנוספת והאח
הלכו מאחורי הוילון והשאירו אותי עם האחות הרוסיה החביבה.
"תתני לי לבדוק אותך?" היא שאלה. "בסדר," אמרתי. "יש לי
ברירה?" ואז האחות-יימח-שמה בלי כל אזהרה מוקדמת דחפה את כל
היד שלה עמוק לתוכי והתחילה למשש את השחלות שלי. "כן, הנה, אני
מרגישה את זה." כבר לא יכולתי להתאפק  והתפרצתי באנקת כאב, אבל
אני מניחה שזאת היתה יותר אנקת אי-נוחות. האחות יצאה והצטרפה
אל שאר חבריה מאחורי הוילון. "את יכולה להתלבש," היא אמרה לי.
"ותקראי לאמא שלך להכנס."
הרגשתי איך בניינים קורסים בתוך הראש שלי. רציתי לא להתקיים.
"אתם לא תספרו לאמא שלי שאני לא בתולה, נכון?" שאלתי לפני
שיצאתי לחדר ההמתנה. "לא, לא, אל תדאגי, אין שום קשר," אמר
הדוקטור.

"יש לך על שחלה שמאל מה שנקרא דרמואיד בקוטר של 6 ס"מ; משהו
כמו כדור טניס. זה לא משהו שיילך מעצמו. צריך לנתח." אמא שלי
פחות טובה בלהתאפק כשזה מגיע לבכי. "די, אמא, תפסיקי. זה לא
עוזר." "אני מצטערת," היא אמרה ומשכה באפה. "ככה אני."

חזרנו לחדר ההמתנה. הרופא אמר שהוא תכף ומיד ינסה לקבוע לנו
מועד לניתוח. אמא שלי היתה בטלפון עם אחי הגדול והסבירה לו
דברים שלא ממש הייתי רוצה שאח שלי ידמיין לו. בהיתי בטלוויזיה
באיזה תוכנית בישול אירית מפגרת, אבל המסך היה מקולקל ולא ראו
בכלל אדום, אז התעצבנתי והלכתי לטייל קצת בבי"ח.
הרגליים שלי הוליכו אותי בלי כל היסוס. ירדתי כאילו באופן הכי
טבעי בעולם לקומה 5 - מחלקת נוירולוגיה. החלל סביבי הצית מיד
זכרונות-לא-זכרונות. עכשיו, בלי אמא שלי ובלי מישהו לידי,
שחררתי את הבכי. נכנסתי לתוך המחלקה והצצתי פנימה אל תוך מה
שהיה 8 חודשים קודם לכן חדר ההמתנה שלי לעולם הבא. הבטתי במיטה
עליה גסס אבא שלי ובסוף גם מת, ולידה הכסא עליו ישבתי וייבבתי
והחזקתי את ידו. לשווא.
הראש הסתובב וחיפש הסבר, סיבה, משהו להיאחז בו. ראיתי את הקשר
הישיר בין כל הארועים: אם אבא שלי לא היה מת, לא הייתי שוכבת
עם טל, ואז גם לא הייתי הולכת לבדיקה שגרתית אצל הגינקולוגית
והיא לא היתה שולחת אותי למומחה אולטרסאונד ולא היו מוצאים את
הדרמואיד המזדיין הזה ולא הייתי צריכה לעבור ניתוח.



"אני צריכה לעבור ניתוח." "מה?!" אמר טל. "כן. יש לי ציסטה
בשחלה השמאלית." "ציסטה? בכוס שאני ליקקתי?" "טוב. אני מנתקת
עכשיו." "לא, די, למה?" "כי אני רוצה לדבר עכשיו עם אנשים
שיעודדו אותי ולא שיעצבנו אותי, ואני לא חייבת לך שום דבר שאני
צריכה לשבת ולהקשיב לדברים האלה." "טוב, צודקת, סליחה. אני
מצטער [כאילו שלא שמענו את זה מספיק]. אל תדאגי, אביה. אני
אהיה שם לידך לאורך כל הדרך."
באופן היפותטי זה היה יכול להיות נחמד. אלא שטל לא רק שכבר לא
היה חבר שלי, אבל גם גר בעיר אחרת, זיין מישהי אחרת והיה להם
כרטיסי טיסה לשבוע לבודפשט.


ואז החלו חגיגות הניתוח של אמא שלי: ללכת לעוד רופאים בשביל
דעה שנייה, לברר מי המנתח הכי טוב, טלפונים עם הקופת חולים ועם
הביטוח הרפואי, עם כל אחת מהחברות שלה שעברה או שהבת שלהן או
שהבת-דודה מדרגה שנייה שלה עברה משהו דומה.
אני בינתיים חגגתי על רחמים עצמיים. כן כן, היתה זו התקופה
הגרועה בחיי ללא ספק; הייתי נטולת חבר, נטולת טל, חצי מהחברות
שלי כבר התגייסו, והחצי השני היה בחו"ל או אחרי חו"ל. לא היה
לי טיול, לא היתה לי עבודה, לא היה לי שום עיסוק, ונותר לי
פחות מחודש עד הגיוס.

הניתוח הוקדם בשבוע. די שמחתי, כי מאז גזר הדין, כל תזוזה קטנה
בבטן שלי חשבתי שהציסטה מתפוצצת ועושים לי ניתוח חירום וכורתים
לי את כל מערכת הרבייה.
בלילה לפני הניתוח קיבלתי טלפון בחמש לפנות בוקר. מי זה יכל
להיות? "טל? אני לא מאמינה שזה אתה." "חזרתי מבודפשט." "שמתי
לב," אמרתי. "יש לי ניתוח מחר." "מה?"


כל הצוות בבי"ח היה רוסי, כך שגם אם הייתי רוצה להבין את כל
השפה הרפואית שלהם לא היה לי סיכוי. ביד אחת החזקתי את החלוק
הפתוח לגמרי מאחורה, וביד השנייה הושטתי לאמא שלי את
השרשרת-אבא שאף פעם, אף פעם לא הורדתי. "תשמרי עליה טוב, אמא."
היתה בי הרגשה נוראית כשהשרשרת ירדה ממני, וכל כך רציתי שאבא
יעמוד שם לידי. הורידו את המיטה ואותי ואת אמא לקומה של חדר
הניתוח ושמו לי שקיות ניילון על הרגליים. בעצמי קמתי ועליתי על
שולחן הניתוח, ורק אז התחלתי ממש להילחץ. הכל נראה כמו משהו
מהטלוויזיה - אורות לבנים גדולים סנוורו אותי, אנשים עם כיסויי
ראש מגוחכים הסתובבו בחדר, החדירו לי אינפוזיה, וכל הגוף שלי
היה מתוח כמו קפיץ. ראיתי את האחות מזריקה לי איזה משהו
לאינפוזיה, ותהיתי לעצמי אם זה החומר המרדים. הסתכלתי על סצינת
האי.אר סביבי לעוד כמה שניות לפני שהכל התערפל. הדבר האחרון
שראיתי היה השעון מולי - 4:10 - ואז שחור.


אני שונאת את הטלוויזיה. היא מחדירה כל מיני רעיונות, פנטזיות,
שלא יתגשמו לעולם.
אני מתפללת לראות את אבא שלי בהשתקפות על חלונות ראווה או
בשלוליות מים, מתפללת שפתאום אני אראה את הפרצוף שלו בתוך המון
בתחנת רכבת, או שהוא יופיע וידבר אליי בחלומות בלילה, או כשאני
תחת השפעת חומר מרדים. אבל זה אף פעם לא קורה. אני שונאת את
הטלוויזיה. זה לא קורה במציאות. אנשים נהנים לראות סרטים
נדושים שבהם האהוב יושב לצד אהובתו ששוכבת על ערש דווי והוא
לוחש לה באוזן איזה משפט קסם שמאיר אותה מהתרדמת שלה. הם לא
יודעים איך זה מרגיש; לשבת ליד הגוף של הבן אדם שאתה הכי אוהב
בעולם, ולנסות לחשוב על כל המלים שבעולם, בתקווה למצוא את אותן
המלים שאולי יעירו אותו, יחזירו אותו אליך. לשווא.


בפעם הבאה שפקחתי עיניים שוב היה שעון מולי - 5:25. הניתוח עבר
בהצלחה.