איך כל כך כל כך אהבתי
להיות לידך
מבלי להזיז את השקט
ולנשום את אותן הנשימות
אשר מפנייך מהבילות
ולנצח כלות.
טפטוף אחר טפטוף
יבשו הדמעות
במלח הייסורים רצוף
גורל האהבות.
מבין התלתלים
עלתה שוב הזריחה
כאילו מבטיחה
ימים ארוכים
לנו, אחרי המנוסה
תחת חסות החשכה
בשנים של מבוכים
עשויי זרועות-
-אחרות ואחרים.
היו לפנינו
אחדות ואחדים
אך נעלמו מרקיעינו
ככוכבים נופלים
מגשימים משאלות
וכבים
סוגרים את הדלתות
והולכים.
גרגירי החול שלך
חדרו לחופי
העלו אותך על שרטון
איי, לבדי.
ואין ים שימיסך
ואין חטא שימאיסך;
גן העדן מיותר
בארצנו כל מה שידוע מותר.
ולאט לאט
שמש האלוהים רוקמת
בגופנו זכוכית
איך שכחנו להיות - רסיסים?
אף זה היה עזבונך
כשכבר לא יכולת ללכת
אלא להלקח
עברת ממקום למקום
בשניהם הכאב לא נשכח.
ענבי ענבר השארתי לך
להזכיר לאדמתך אשר עבר
תולדות של עידנים
אשר בכל שעה ובכל דקה בהם
היינו - אוהבים. |
