קמתי בבוקר עם הרגשה לא משהו.
שטפתי פנים, צחצחתי שיניים בהרגשה לא משהו. נסעתי לביצפר,
נכחתי בשיעורים. בהרגשה לא משהו.
ואז, בלי שום סיבה, טיילתי לתומי ליד הנחל עם פינק-פלויד
לאוזניי. ככה סתם עלתה בי מחשבה : "כמה שהעולם שלנו יפה".
לא הבנתי מה קרה לי. אני, הילדה הכי דכאונית שיש, שיודעת
ומבינה עד כמה העולם שלנו מלא בבעיות ודיכאונות וחרא ועצב
וכעס, אני חושבת, "כמה העולם שלנו יפה".
המחשבה הזאת נתקעה לי במוח לכמה זמן והנה אני יושבת וכותבת על
כמה העולם שלנו מדהים ומרגש כל יום מחדש!
אני אוהבת את הר-וגיא! אני אוהבת את הטבע! אני אוהבת את
הדיסקמן שלי ואני בהחלט אוהבת את העולם הזה! וכן, אני אפילו
אוהבת את עצמי. מאוד.
אם כל אחד יעצור לרגע ויסתכל על כל הדברים הנהדרים שקורים פה
ועל כל היופי, האהבה. אולי הוא ישכח לרגע את כל האלימות,
השנאה, הכאב. ואז, אולי, העולם לא רק יראה יפה לנערה מתוסבכת
שפוסעת ליד נחל לכמה רגעים. אולי הוא באמת... יהיה... יפה.
אולי, ואולי לא, מה שבטוח הוא שהייתי רגועה לכמה רגעים.
הייתם מאמינים?