כמה מעט אתה מצליח לתת, אתה אפילו לא מרגיש. קם בבוקר, עובד,
לומד, ישן, אוגר מראות, אנשים, מילים. ודבר אינו יוצא החוצה,
מן תיבת קסמים גדולה שלא נגמר בה המקום, והגוף שלך אפילו לא
גדול, דק וגיבעולי.
לעיתים אני תוהה לאן נעלמות כל הידיים שנגעו בך במשך היום,
כל הפרצופים העצובים שהביטו בך, וכל הריחות שניקרו בדרכך.
אתה שם, בתוך כל המסה הזו, אני יודעת.
וכשהחדר סגור ודבר לא שם, רק אתה ואני אל מולך, ותחושת הריק
מתגברת על כל מכשול שאני מנסה להציב, את אימתי הגדולה אני
אורזת היטב -להשאיר מקום, כמה שיותר מקום.
אך דבר לא מחלחל אל הריק שלנו.
כל כולך שם ארוז למופת, ואין ריח, ולא טעם ולא מילה.
עוד כמה רגעים ולא אוכל יותר, יודעת את שיקרה, אני מוכרחה, כבר
מכירה,
הנה היא מתפשטת, לא מסוגלת לאחוז בה...והריק מתמלא אימתי.
כאדי ציאניד מקיפים אותנו, מציפים אותנו.
רואה שזה כאן, שזה נוגע בך.. אתה נושם עמוק, שואף את אדי הרעל
אל חזך העדין. כעת אתה נושף, מן נשיפה ארוכה שכזו,
ושוב ריק.
ידך נוגעת בי, אינה נגועה באימה. רק טוב זורם ממנה, טהור יפה
-כזה שלא יכולת לספוג בשום מקום שבו אני הלכתי.
זה משם צומח לך, בבטן, כמו מתוך ריק, כמו מתוך כאב.
אני מקבלת את כולך, וכולך טוב, כל כך טוב.
אימתי, כתמיד, מוותרת לבסוף, בחדרינו הנעול. |