יוסי שכב לידי במיטה וליטף לי את השיער.
"את יודעת, חלמתי על זה מהרגע הראשון שראיתי אותך, שואבת מים
בשמלה הלבנה המתנפנפת שלך.
נראית כל כך יפה, טהורה, מושלמת.  מעולם לא האמנתי שתהיי שלי,
אבל הנה אנחנו פה, שנינו, ו..."
"אלוהים אדירים, מספיק עם זיוני השכל. בחורה כבר לא יכולה
לישון בשקט בימנו?! ואם כבר מזכירים אותו, אני בהריון."
עצמתי את העיניים וחיכיתי למכה הגדולה. הנחתי שפה הסתיים לו
ירח הדבש. במקום זה הוא רק נהיה מאושר יותר.
"אני יודע."
לזה לא ציפיתי. "מה?! איך אתה יודע?"
"גם אני הרגשתי את זה. זה היה מדהים. זה היה יותר מסתם סקס,
יחד יצרנו חיים חדשים."
קשה היה לי להאמין. כל-כך הרבה גברים בעולם, ואני הייתי חייבת
להתחתן עם אדיוט.
"אה, כן. יש גם את זה, אממ... אני מניחה. העניין הוא, שאני
בהריון כבר חודשיים."
הוא הסתכל עלי מבולבל. "אבל מירי, איך זה יכול להיות? שכבנו
היום בפעם הראשונה.. איך נכנסת להריון? מרוח הקודש?!"
מה יכולתי להגיד לו? שיש סיכוי שכן? סיכוי של בערך אחד לעשר.
הנחתי שזה סיכוי ששווה לקחת אם זה מה שיוציא אותי מזה ועניתי
בחיוב.
יוסי הצליח להתמודד עם זה דווקא בעזרת שילוב מנצח של קצת
טיפשות וקצת הדחקה.
הבעיה הרצינית הייתה איך לעזאזל לבשר לאלוהים שהוא עומד להיות
אבא.
"אתה עומד להיות אבא." מה? יצירתיות אף פעם לא הייתה הצד החזק
שלי.
אלוהים בהה בי באפאתיות מתנשאת.
"אני כבר אבא. אב ההכל ולא כלום, אב הגהנום וגן העדן, אב הקדוש
והטמא, אב הסדר והתוהו..."
"והאבא של העובר שהתנחל ברחם שלי."
המבט שקיבלתי בשלב הזה כבר לא היה אפאתי. "אנוכי אדירים! כבר
אי אפשר לזיין בתולה בלי להסתבך ביותר מדי צרות?"
"אל תשאל אותי. לא הייתי בתולה."
"מה?! אני זוכר בפירוש שדיברנו על זה. את אמרת באופן שלא משתמע
לשתי פנים שאת בתולה."
"אה, זה. כוחו של הרגל, אני מניחה. אבל זה לא מה שחשוב. אני
בהריון. כנראה ממך."
"מה את רוצה שאני אגיד על זה?!"
"אה... מזל טוב?"
"מזל טוב?! לזה את קוראת טוב?"
תהיתי אם אני צריכה להתעצבן "למה לא? כבר הרבה זמן אתה אומר
שאתה רוצה יורש."
"כן, חשבתי על זה. אבל חשבתי יותר בכוון של יורש אלוהי, או
מלאכי. לא על אנושי. את לא מסוגלת להבין את זה?"
יכולתי להבין את זה. ברור שיכולתי. אחרי הכל הוא ה-סלבריטאי של
כל הזמנים ומה זה יעשה לשם שלו אם ייוודע שיש לו בן ממזר...
"לא! אני לא יכולה להבין את זה! איך אתה מצפה ממני להבין?!"
מה? מותר לי. הייתי בהריון. היו לי מצבי רוח הורמונלים. וחוץ
מזה באותו רגע זה שיחק לטובתי.
"אתה באמת מצפה ממני להבין שאני נושאת תינוק שאבא שלו - שדרך
אגב ניצל את מעמדו כאל כל-יכול כדי להכניס אותי למיטה - לא
רוצה? מה אני אמורה להגיד לבעלי? מה אני אהיה אמורה להגיד
למוחמד הקטן?"
אלוהים הופתע קצת מהתגובה ככל הנראה. הגיוני. הדמות הפטריאכלית
האולטימטיבית, איך אפשר לצפות ממנו להבין נשים?
"מה זאת אומרת 'ניצלתי את מעמדי כדי להכניס אותך למיטה'? זה לא
קרה ככה בכלל!"
"שיהיה. זאת הגרסא שלי. ואתה יודע איך זה אנשים. תמיד מחפשים
לכלוך על הקדושים למיניהם..."
"קדוש? אני אלוהים, לא איזה קדוש!"
"אתה צודק בהחלט. אתה לא קדוש. אפילו לא קצת. אני מניחה שכולם
ידעו בקרוב..."
"את סוחטת אותי?"
האמת היא, שכשבאתי לא ככה רציתי שהשיחה תתנהל. רק הייתי צריכה
עזרה בלהיפטר מכמה צרות עם הבעל. אבל כשאין ברירה- לפחות לא
אחת נוחה- אז אין ברירה. "כן. אני מניחה שכן."
"ורגע! ממתי את נשואה? ומי זה לעזאזל מוחמד?!"
"אני נשואה בערך יומיים לאיזה נגר שנדלק עלי."
אלוהים הסתכל עלי בחשדנות וקצת כעס.
"אל תסתכל עלי ככה. אתה חושב שאתה היחיד שיסתכלו עליו עקום
בגלל ההריון הזה?"
אלוהים נאנח. "טוב, הגיוני. אז מוחמד, אני מבין, הוא בעלך
הטרי?"
"לא. בעלי הטרי הוא יוסי. מוחמד הוא התינוק שלנו."
"איפה אני נכנס לתמונה?"
"כשאמרתי 'שלנו' התכוונתי שלי ושלך. כבר אמרתי ליוסי שאתה
האבא. אתה פשוט צריך להודות בפניו."
"איך אני אמור לעשות את זה?"
"אתה אלוהים. אתה כבר תחשוב על משהו. תבוא אליו בחלום, או משהו
בסגנון. תהיה מקורי."
"טוב שיהיה. מה אני כבר יכול לעשות. אבל יש לי שני תנאים."
"אלו תנאים?"
"תגדלי אותו להיות יהודי טוב. אחרי הכל הוא מייצג אותי, אז שלא
יהיו פאשלות."
זה נשמע לי סביר. אחרי הכל אלו פאשלות כבר יכולות להיות?
"בסדר. מה התנאי השני?"
"לא מוחמד. תבחרי כל שם אחר. איזה מן שם למשיח זה 'מוחמד'?"
"בסדר. בסדר. סתם חשבתי שיהיה מקורי. רגע, 'משיח'?" אני חייבת
להודות שלזה לא ציפיתי.
אלוהים חשב לרגע "כן. כשאני עושה דברים אני משתדל לעשות אותם
כמו שצריך."
החנקתי גיחוך ושתקתי. לא רציתי להרוס שום דבר, כי אחרי הכל
דווקא עבד בשבילי יותר טוב ממה שציפיתי.


וזהו. זה היה כל הסיפור. ובקשר לכל מה שקרה אחר-כך?
נראה לי שמישהו כבר כתב על זה ספר.