את מדברת צרפתית?
וגרמנית?
כי את יודעת,
בעולם כזה חשוב לדעת שפות.
חשוב לדבר, לבטא עצמך במילים.
שאלתי -
למה אי אפשר להתבטא במעשים?
כעס = מכות, צעקות
שמחה = חיוך, צחוק
אהבה = ליטוף, נשיקה
שנאה = ?
אז תבטאי את עצמך, תתני את כולך,
ושאלת -
מי יבין? מי יקלוט?
הרי בני-אדם נועדו לאטימות, הם מקשיבים רק לאמירות, לססמאות
ריקות מתוכן, למילים.
ומהן מילים?
ומעשים? מהם מעשים?
לעולם לא תבינו את מבטי, את תנועות ראשי, ידיי.
לעולם לא יוכל אדם לקלוט את הצורך,
לעולם.
ומהו אותו עולם?
למה התכוונת כשאמרת - "אני רוצה לראות עולם"?
מה רצית?
האם אינני מספיקה?
הרי יש בי הכל - אני עולם ומלואו.
ואמרת - "אבל את זה רק את, לא שום דבר מעבר".
ואת?
מה את?
כלום בעולם של כלום
והכל במקום שיש בו כל מה שתעלי בדעתך.
אז תישארי עוד קצת,
את יודעת, יש לי עוד הרבה, עוד לא ראית הכל, לא הספקנו כל-כך
הרבה
וכבר את הולכת?
משאירה אותי כאן, בעולם של צבועים?
הרי אני שונאת צבועים,
וטיפשים,
ותחמנים,
ו....
ומה עם אותם בחורים?
למה לא שאלת לדעתי? הרי הייתי מסכימה, נותנת לך אישור. רק
מבקשת פרטים. את יודעת, העסיסיים שבניהם.
רצינו לעשות כל-כך הרבה דברים,
אני רציתי לעשות.
רגעים של אושר,
קצרים,
בחטף,
בגנבה,
כי לא רצית שידעו.
התביישת?
אני יודעת ש"זה לא העניין", אבל בכל זאת - הייתה מעורבת כאן
בושה, מעורבת במבוכה, וקצת פחד של "מה יגידו".
זה הכי חשוב - "מה יגידו".
אני יודעת.
את לא צריכה לדבר.
רק תני לי אותך.
אני כבר מבינה.
בלי מילים,
כלום.
שקט.