רוצה להרגיש את החופש, רוצה לגעת בעננים.
רוצה להרגיש את האוויר זורם דרכי ולא נעצר.
רוצה לראות את המילה "אושר" מנצנצת מולי מהרגע שעייני נפקחות,
ועד הרגע שהן נעצמות לשנת לילה ממושכת...
רוצה להרגיש סוף סוף את השקט הנפשי הזה, שכל כך חסר לי
לאחרונה.
רוצה שאנשים ברחוב יביטו בי ולא יעברו דרכי כאילו הייתי
אוויר.
רוצה להיות כמו מים... אך ברצוני להיות צלולה כמותם, לא
שקופה...
כן, זו אני עומדת על צוק גבוה במרומי בניין מגורי וצועקת לכם
אנשים:
נסו פעם להסתכל פנימה, נסו להסתכל מעבר למסיכה של החיוכים,
והפרצופים הסמפטיים.  נסו לראות מה עומד מעבר לכל "האושר "
המרוח לאנשים על הפרצוף, נסו לראות גם את פני העצב והמצוקה.
נסו לשאול, ונסו אף לעזור לכל אותם אלה חסרי הבעות פנים,
לטוב, ולרע.
נסו לקלוט את כל אותם שדרי מצוקה וכאב, שרק מתחננים למענה.
זו אני כאן, בין הכאב, הדמעות, הצער והשמחה.
זו אני שמנסה לראות הכל ורוד, אבל בנתיים הכל מעורפל...
זו אני כאן, שמנסה לתקן את העולם,
אבל משלימה עם האכזבה, והאנוכיות...
זו אני.