נשאתי לגובה רב
שנים של מנוחה.
של שלווה.
מביטה על הכל מלמעלה, ברגיעה.
דלתי פתוחה לכל.
לבי הפתוח קורא להיכנס.
לצלם מן חלונותיי את הנוף הנשגב.
שייבחנו את כל פרטי קירות ליבי.

אבל אז כמו מטוס מן השמיים הגעת פתאום וריסקת את כל חלקי
גופי.
הפלת אותי.
שברת אותי.
ניפצת אותי.
ואני קרסתי, קרסתי מכל גובהי,
מרגישה ליבי מתמוסס לו בחדות וכל שהותרת ממני - רסיסים,חלקים
של עצמי מונחים בייאוש המונחה על ידי שקט כעפר הנמצא בתנועה
מתמדת שלא נראת לעין, מונחת בקרירות על הרצפה הקשה המחזיקה
אותי, את שאריותיי.
מנסה למצוא ניצולים אך הם כה מעטים לעומת אלו שהלכו.
זה ייקח זמן כה רב להבנות שוב, הידעת?
אכפת לך כלל וכלל? כמה זמן ייקח לי להבנות שוב עד הקומה
האחרונה?

ועכשיו, היכן אתה, אה? עשית מלאכתך והלכת, השארת אותי עם הכל
ולא כלום, רץ לך במערות, מתחבא מפני הבאות, מחפש עוד להרוס,
משאיר לי רמזים שעודך בחיים, אך למצוא אותך לא אוכל, צוות
חיפוש שלחתי, ואינך מוכן לצאת אליי, להתעמת בפניי.
כן, המשך לברוח, לברוח ולהרוס.
פחדן.

רק אותך ביקשתי שוב, ואסלח ואשכח.
רק אותך ביקשתי לצאת אליי מן המחבוא, לקראתי, לפגוע בי שוב.
כמו אז...
כמו ב - 11 בספטמבר.