השכנים שלנו שכרו עוזרת חדשה, עובדת זרה, מתאילנד.
כל היום אני צופה בה מחלוני, עושה את פעולות הבית בחריצות
מרשימה, מתרוצצת מצד לצד, מקבלת פקודות, עונה להן בהרכנת ראש
ענוותנית ואצה לעבודתה. שקטה. לא מוציאה מילה מפיה.
בערבים היא עולה לחדרה הקטן במרתף, שחלונו נמצא מעל פני הקרקע
ודרכו אני יכול לראות את עיסוקיה הליליים. לפעמים היא יושבת על
המיטה ובוהה באיזו נקודה מהתקרה. מדי פעם היא קוראת מכתב, אני
די בטוח שזה אותו מכתב בכל פעם. אין לה חברות או חברים. היא
יושבת לבד כל לילה. מדי פעם היא בוכה שם, אולי מגעגוע לארצה,
אולי מהבדידות, אולי בגלל מעמדה המעליב כשפחה, אולי בגלל שילוב
מכאיב של כולם יחד.
אחרי פרק זמן מסוים, שמפאת השיעמום האינסופי שלי מאבד
ממשמעותו, זה התחיל להיות עבורי כמו להביט במראה, מלבד הקטע של
המראה, כמובן, מבעד למראה ראיתי את בת דמותי- בודדה, ללא אח
ורע בסביבתה, מפוחדת, זוכה להתעללויות מצד בני ביתה, איש לא
מסוגל להבין אותה והיא לא שומעת איש, שתקנית, דבר לא בורח מפיה
מלבד דממה, היא זרה- בדיוק כמוני. גם אני זר.
רציתי לפנות אליה, לדבר, אולי נחליף כמה מילים מתוך אחוות הצרה
שלנו, אך מה אומר לה? היא לא מבינה עברית, ומי יודע אם תבין את
האנגלית העילגת שלי.
במקום זה, המשכתי להביט בה בערגה כל היום וכל הלילה, פעם או
פעמיים היא גם הבחינה בי, אבל אני לא חושב שהיא קישרה, שהיא
הבינה שאני מביט בה, שאני והיא בעצם אותו בן-אדם לבוש בתחפושות
שונות. בכל-זאת כל פעם שהיא הייתה מרימה את עיניה הייתי בורח
ממבטה, חושש שהבחינה בי.
באחת הפעמים היא קלטה אותי, ומבטינו הצטלבו לשניה, היא חייכה
אליי בפה מלא, אולי אפילו צחקה.
למחרת ירדתי למטה, בזמן שהיא ניכשה עשבים מגינת השכנים, נכנסתי
וכחכחתי בגרוני במשך דקה, עד שהיא הבחינה.
"יו אנד מי אר דה סיים" אמרתי לה בקול החלטי.
היא העיפה מבט כללי עליי, נעצה עיניה בפני, הושיטה את אצבעה
קדימה, מסמנת את פניי. והשתוללה מצחוק.
הגעתי לתחתית