זמן -
כמעט ולא מרגישים אותו.
הוא כאן והוא כבר שם, עבר זמנו.
הימים חולפים כמו כלום,
האתמול הוא לא היום,
והיום הוא לא מחר,
והמחר עוד מעט כבר יהיה אתמול,
וההרגשה מוחמצת.
מן גלגל שאני מתה לעצור,
כדי לחיות לנצח.
לחיות באשליה שהזמן לא עובר,
אבל אני זאת שמעבירה את הזמן.
פה ושם יש זיקוקים קצרים של אהבה,
של שמחה, של אושר, של כמעט נחת.
אך תמיד מאיפה שהוא נוחתת עלי,
מן עצבות כזאת.
אני יודעת שחסרה לי אהבה,
אני גוועת למעט חום רוחני, חום פיזי.
חסרות לי טונות של חיבוקים ונשיקות ממישהו,
ממישהו שעוד אין לו שם,
וגם לא פנים -
עדיין לא הכרתי אותו,
עוד לא ראיתי אותו,
אפילו עוד לא התאהבתי בו,
אבל אני יודעת שהוא חסר לי.
כשאני מדמיינת את הקרניים המסנוורות של השמש,
אני מתמלאת בהרגשה חמימה כזאת,
וצמרמורת עוברת בכל גופי.
אני אוהבת את זה.
כשאני מדמיינת את הדשא הכי ירוק בעולם,
במקום הכי יפה בעולם,
זה מרגיע אותי.
רבים סביבי מצאו את מקומם בעולם,
עבודה, חתונה, ילדים...
אני עוד מחפשת אותי,
מבולבלת ומבלבלת את כולם.
אני תוהה מתי כבר אתיישב,
אתיישב לתמיד.
30-7-1996 |