ילדי הלילה מתכנסים בתוכי, הם רוצים להגיד משהו אבל אני משתיקה
אותם.
מדליקה סיגריה כדי להחניק את צעקותיהם.
הם רוצים לצאת ולרקוד ולהשתולל
הם רוצים לקום ולקרוא בקול גדול - "הגענו, אנחנו כאן."
אני לא מרשה להם.
ילדי הלילה שלי יושבים עכשיו בשקט ומתכננים את הפריצה הבאה
שלהם לאוויר העולם.
ילדי הלילה שלי הם בעצם שדים קטנים.
שדים מוכרים, שדים
ישנים.
רוב הזמן הם יושבים בשקט, היום הם רוצים לקפוץ, להשתולל,
לרקוד, לצעוק ולהגיד לעולם-
אנחנו כאן. הגענו שוב. לא מוכנים לעזוב.
מצאנו חממה. והיא חמה.
ואני?
ביקשתי מילדי הלילה שלי שיפסיקו, שהם לא מבינים, שזה לא בשבילם
כל העסק הזה.
הבטחתי להם שאם הם ישבו בשקט, אם ילכו לישון, אם יחניקו
צעקותיהם, אם יותירו אותי שקטה לכמה לילות, אם לא יבקשו בקשות
שאין לי דרך לתת להם מענות - יבוא אחר.
יבוא זר, לא מוכר, אולי קצת שונה אולי שונה מאוד.
אבל שיחכו, שימתינו בסבלנות.
ואז אתן להם, לילדי הלילה שלי, לקפוץ ולרקוד,
להשתולל, לשמוח, לקפץ ולרוץ החוצה ממעמקי הבטן, במעלה הגרון,
אל חיוך שמתפשט על פניי.
אבל ילדי הלילה רוצים כאן ועכשיו.
הם לא מוכנים לחכות.
הם רוצים עכשיו.
וגם אני רוצה עכשיו אבל ילדי הלילה מזכירים לי בהתנהגותם שאסור
ולא כדאי.
ואני רוצה.
לגעת, להרגיש, לשמוע, להקשיב, לנשק, לחבק, לטפל, ללטף, לקבל
ולתת.
אבל אני מסבירה להם - היום הוא עם אחרת, היום הוא לא שלכם, לא
שלנו, מעולם לא היה.
ילדי הלילה מזכירים לי כל פעם מחדש שאסור.
הם נורא רוצים לצאת לחופשי אבל אני לא מרשה להם.
לוקחת עוד שאכטה מהסיגריה,
להחניק את צעקותיהם.
תהיו בשקט קצת ילדי לילה שלי, שדונים מרגיזים שכמותכם.
לכו לישון,
תנו לי לבד קצת.
מבטיחה לקרוא לכם.
מבטיחה שיהיה אחר.
אולי זר ושונה,
אבל יהיה.
חייב להיות.
לכו לישון כבר.
לכו לישון.
לכו.