לפני שנים רבות בכפר נידח חי ילד קטן ושמו חליל, משפחתו של
חליל היתה ענייה מאוד וחליל הקטן נאלץ לעזור בפרנסתה.
חליל היה מתלווה לאביו והחמור הזקן בביקוריהם בעיר הגדולה, שם
אביו היה נוהג להשאיר את חליל הקטן לבדו בשוק, מצויד במברשת
הנעליים והדרגש הקטן והולך עם חמורו בכדי להציע את מרכולתו
העלובה.
חליל לא ראה דבר מלבד נעלי האנשים, ואליהם דיבר. "מה שלומכם
היום? אני רואה שהתלכלכתם מאוד."
האנשים חשבו שחליל הקטן קצת מוזר, מפני שבזמן שהיה מבריק
ומצחצח (בצורה יסודית יש להוסיף) את הנעליים, היה הוא ממלמל
ללא הרף משפטים סתומים, ומילים מוזרות עלו על שפתיו.
  כך יום אחר יום חליל התלווה לאביו על החמור בדרכו אל העיר,
ושם הנעליים היו מכרותיו היחידות. במשך הזמן, למד חליל את שפתן
והן החלו עונות לו על שאלותיו הרבות. חליל היה שואל על המדבר
הגדול והים שבסופו ועל ארצות רחוקות ומוזרות שעליהן שמע פעם
מאביו, אך הנעליים רק הביטו בו בעליבותן והטיחו בו. "אנו סך
הכל נעלי הליכה פשוטות המסתובבות בעיר כל היום, אין אנו נכנסות
אפילו למסגד, דורכים עלינו כל היום, ובערב שכולם שוכבים על
מיטתם, אנו מתחתיה היכן שמלוכלך וחשוך."
חליל הקטן נבהל והחל בוכה חרש,  לפתע חש במגע קל בראשו, כאשר
הרים מבטו נגלה לחליל קשיש בעל עיניים בצבעים שונים ושיבה רבה
על ראשו.
  "בחורי החביב", קולו של הקשיש בקע מגרונו בצרידות ענוגה.
"נודע לי שזכית בתואר מצחצח הנעליים הטוב ביותר בעיר זו."
כמובן שאין זה היה נכון, אך חליל חייך חיוך ביישני והקשיש
המשיך.
"קשיש אני וזמני רב, נדדתי רבות בעולמנו הקטן, ראיתי את הים
הגדול ואת ההרים המושלגים וחיות אשר דמיונו של הטבע יצר. אך
כעת מבקש אני מנוחה לרגלי ונעליי, אשר שרתוני בנאמנות עיוורת,
האם אתה בחורי החביב תעניק להן חדווה מחודשת?"
"בוודאי אדון מכובד, כבוד הוא לי לפגוש נעליים אלו, וכמובן גם
את בעליהן." השיב חליל הנרגש.
  הקשיש התיישב בכסא והניח בעדינות את רגליו על הדרגש, כאשר
הזיז את שמלתו המאובקת נגלו לחליל זוג רגליים חפות מכל נעל.
חליל המופתע הביט בקשיש כמצפה להסבר והצדקה, אך הקשיש רק חייך
קלות ופנה לחליל. "בחורי חביבי, הבט נא בכפות רגליי" חליל הפנה
מבטו חזרה אל רגלי הקשיש.
  "לא נעל ולא סנדל, לא בד ולא עור. רגלי חפות ויחפות הן,
בעזרתן חייתי את חיי הנדודים ולעולם לא
העליתי על רגליי את המצאותיו האוויליות של האדם החושב. כי
לעולם באנו יחפים, ויחפים נצעד בעולמנו ובבוא העת יחפים ניפרד
ממנו. האדם נברא ידידי הקטן, בכדי שיוכל ללכת, הנעליים חברותיך
הטובות בוגדניות הן ומתבלות ברגעי האמת, מחירם רב הוא ומספרות
הן לעיתים סיפורים אשר אין האדם מעוניין לחשוף ברבים". חליל
הביט בזקן ותמה כיצד הוא יודע על שיחותיו היומיות.
"חליל נערי, הבט נא על כפות רגליי ואחוז בהן". בקלות מפתיעה
אחז חליל הקטן ברגליו הכבדות של הקשיש והניפם.
"האם מרגיש אתה את שריוני?", חליל חש לפתע שכפות רגליו של
הקשיש אבן הן.
"נכון ידיד צעיר, בכל שנה משנותיי רכשתי לי זוג נעליים חדש,
שכבה נוספת לשריוני!"
"אינני זקוק לצחצוח", קפץ לפתע הקשיש מכיסאו בזריזות מפתיעה.
"הבט אל תוך עיני ואמור לי מה רואה אתה?", עיני הזקן זהרו
באפילת השוק.
  בזהירות ובחשש קירב חליל את עיניו לעיני הקשיש וכמו מגנט הן
צללו במעמקי עיניו של האיש המוזר.
"בעין אחת רואה אני הרים חומים, מדבר אדיר ושיירת גמלים עמוסה
בכל טוב בדרכה מערבה, ובעין השנייה גלים כחולים ואימתניים
מתנגחים בספינת עץ מוצקה, אשר אנשיה אמיצים הם."

  עיניו של הקשיש נעצמו ושתיקה מוזרה ריחפה בסמטאות השוק.
חליל הקטן נעמד על רגליו והרגשה חדשה עטפה את ליבו, אור טרי
חדר לעיניו המורגלות בחשכת הסמטאות וניחוח חדש עלה באפו, שונה
מריח ריקבון רצפות השוק והביוב הזורם.
  באותו היום שב אביו של חליל עם חמורו בשעה הקבועה, אך חליל
לא המתין להם כמדי יום, ורק זוג נעליו הקטנות רימזו על גורלו.